עומד על האבן, משקיף למרומים
צוקים כאלה מהלכים אימים
זרוע חלב מוצצת כל לשד
עיניים זורחות בדאגה אימהית
מקבל אותי כעודף סרוח,
קיץ שאנן, בוקרו של היום
מברך אותי בחוסר וודאות ופחד,
אומר הפכפך, אומר לי שלום
איך זה להיות האיש שאינך כבר
הולך על האבנים, בין טיפות זעירות
מחלחל אל המים וטוב שם להיות,
ילד קטן שלא מבין לשמאלו
גם ככה אני משוח במלח,
בין כל הבריאות שצפה לי בחצר
משתקם נפשית, גופי מתפורר,
אין גשם בקיץ, אין ב-מה להתכרבל
כל יום הוא אומר לי
אתה האחד
ואני לא ידעתי
מימיני משמאלי
לא זו בלבד,
אלא שאינני יודע מי אני
ולא זו בלבד,
אני איני
ולא בחצר
תפרח לה רקפת
מסמיקה לנוכח
הזריחה הגדולה
משקיעה משאביה
בהפכפכות לא מובנת
שוקעת אט
למדמנה הגדולה
אם היא הייתה גדולה כמו סלע,
משקיפה אל הים, אל האינסוף
אולי אז הייתי רווה ושבע,
להרוות נחת מ-כל רגע, שיבוא ויחלוף. |
