היא לא סתם מסתכלת או מתבוננת. היא מאלה שאין בהם בושה. נועצת
בי מבטים. כנראה לא ראתה נכים בחייה. או לפחות לא נכות כמו
שאני הרווחתי. החום הזה עם הלחות משפיע עלי ואני ממש נוטפת. גם
היא.
אחת מול השניה במושב באוטובוס. מזל שאני מורגלת במבטים. אני לא
מורידה את העיניים. אני רואה את כל השאלות שרצות לה במח ואין
לי שום כוונה לעזור לה. על הנועצים מהסוג הזה, אני מספרת לעצמי
סיפורים נוסח מיכנהאוזן. עצה מצויינת שנתנה לי אחותי עוד
בילדותי. אני מספרת למשל שהIQ שלהם נמוך, שהם לא יודעים מה זו
אורגזמה טובה. ההיפך הגמור ממני.
והנה, אני לא מספיקה לספר לי עליה כמה שהיא מסכנה שמעולם לא
חוותה אורגזמה, השאלה מגיעה: "תסלחי לי, אני יכולה לשאול אותך
שאלה"...
האמת, ממש לא בא לי עכשיו שאלות אבל אני רוצה להשתמש בפאנץ' של
דודה חוה ואני אומרת לה שהיא יכולה.
"תגידי, עלית לאוטובוס לבד? ובכלל, איך את אוכלת". אני מצביעה
לה עם הראש לעבר ג'וליה והיא מעבירה את המבט לג'וליה.
"מה את נשואה" היא ממשיכה לנעוץ שאלותיה. אני אומרת לה בנחת
גמורה שכן. היא לא מורידה את המבט מהטבעת שלי ואני שמה לב
לאצבעותיה הערומות. "ומה זו התמונה של הילד על התליון" היא
ממשיכה לחדור עוד למחרב הפרטי. אני אומרת לה שזה הבן שלי. "אבל
את נכה. איך היית בהריון? הוא מאומץ?" ילדתי אותו, אני אומרת
לה ומיד שואלת אם אני גם יכולה לשאול אותה שאלה. היא מסדרת
ישיבתה מולי, מסתכלת עלי במבט החודר שלה, סוקרת את הרגליים
העקומות, הידיים שתלויות כמו שני שקים ריקים לצדי הגוף ואני
רואה איך היא מדמיינת אותי יולדת או עושה אהבה.
אחרי כל הסקירה הזו, היא פוגשת את עיניי ואומרת לי שאני יכולה
לשאול. אני שולפת את צרור השאלות של דודה חוה ויורה: "כמה סוגי
אורגזמות את חווה? את מצליחה גם מצוואר הרחם או רק מהדגדגן?
ומה את אומרת על זו של פי הטבעת"?
החום והלחות בשילוב השאלות של חוה לא נראים עליה טוב. היא
מזיעה כמו פילה בקרב האבקות, הפנים שלה מאדימות והיא מחפשת
ממחטה לנגב בה את הזיעה.
פתאום היא מסתכלת על השעון, קמה בחיפזון ואומרת ששכחה לרדת ויש
לה פגישה ושהיא בטח פספסה את הרכבת. היא כבר לא נועצת בי מבט,
גם לא מסתכלת לעברי. כל מה שהעיניים שלה רואות זה את רצפת
האוטובוס.
כשהוא מגיע לתחנה הסופית ג'וליה מגיעה לאסוף אותי ומחייכת אלי.
היא לא מפספסת כלום הג'וליה הזו. כבר יודעת שאני מיטיבה
להתמודד ולהסתדר לבד. היא דוחפת את הכסא ושתינו שרות עד קו
המים. אני מברכת את חולדאי על הטיילת המהממת שמיטיבה עם הנכים
ועל זה שיש גישה נהדרת עד החוף. היא מניחה בתיק הכחול של איקאה
את כל החפצים שלנו שאפשר בלעדיהם ודוחפת את הכסא לתוך הים.
הטמפרטורה של המים כל כך מדוייקת בעונה הזו שהייתי מוכנה לרבוץ
בים יום שלם. ברגע שהמים מכסים את הירכיים והאגן שלי, אני
משחררת את השלפוחית בגל של הנאה. יודעת בברור שלא ישאר כל ריח
או סימן. המים ישלחו גלים שישטפו אותי מבלי שאבקש.
אני מקשקשת עם הקבועים שכבר מכירים אותי וכשאנחנו יוצאות אחרי
עשרים דקות, ג'וליה מנגבת אותי. מניחה עלי מגבת חוף דקיקה
וגדולת מימדים. היא שולפת את בגד הים ומחזירה לי תחתונים
בתנועות מיומנות. מסירה את החולצה ומלבישה עלי שמלה פרחונית
בגווני כחול, רק אז, מסירה את החלק העליון של בגד הים.
משה יורד מהסוכה עם חבילת ניירת, טופח לי על השכם ואומר שהוא
צריך את התרגום ליום חמישי, ואם אני חושבת שאספיק. אני עונה לו
שברור שאספיק והוא צוחק ואומר שאיזה מזל שיש לו אותי.
בדרך חזרה, ג'וליה הנפאלית אומרת לי שחבל שאין יותר בני אדם
בישראל כמו משה.