ויטוריו עובד שם כבר שבע שנים. תמיד מברך בבוקר טוב והריש
המתגלגלת שלו מעסה את אוזני הדיירים. הוא מכיר אותם היטב. כל
אחד וההרגלים שלו. מי מטפל במכונית כמו שצריך, מוזיקה ותחנת
רדיו מועדפת, מי מדבר בקול רם בטלפון, מי יודע לחנות ברברס
כראוי, סגנון לבוש, בושם, מצב משפחתי. הכל. שוער הבניין. רואה
ואינו נראה.
את כל מה שהוא רוצה להגיד להם, הוא אומר לעצמו בלב.
על  מנשה מדירה שמונה בקומה שנייה, הוא חושב בלי סוף. כמה היה
רוצה להיות כמוהו. הוא עצמו, לא רק שלא השכיל לנהוג באורך רוח,
אלא טעה לגמרי בפרשנות. לא בדק , לא התאמץ באמת ובסופו של דבר
היה בטוח שעשה את הדבר הנכון.
מנשה נוסע שלוש פעמים בשבוע לבקר את אמו בבלינסון ולטפל בה.
המסירות שלו נוגעת ללב. כשהוא מביא אותה אליו הביתה, ויטוריו
רואה כיצד הוא פותח לה את הדלת, איך משלב ידה בידו וכמה סבלנות
הוא מגלה כלפיה. הדרך מהחניה למעלית יכולה לקחת גם עשרים וחמש
דקות. הוא לא מאיץ בה.
היתה פעם שהיא עשתה במכנסיים בדרך לבניין והוא קרב אותה למעקה,
ליטף את שערה ואמר לה לחכות רגע. שהוא כבר חוזר. והוא חזר
לאוטו, הוציא משם שכמייה, ועטף אותה כך שתישמר צניעותה. הביט
בה ואמר לה שהכל בסדר ושהוא אוהב אותה. אמו הפריחה לו נשיקה
באוויר. לפחות ארבע פעמים שמע אותם צוחקים יחד באוטו תוך כדי
עישון סיגריה, שהסתבר שהיתה מה שקוראים צינגלה. צחוק נעים יש
לה.
החיבור הזה ביניהם מרגש את ויטוריו עד דמעות.
פרקינסון יכול ממש לייאש. עם אבא שלו היה קשה במיוחד. בעיקר
בשנים האחרונות. כבר לא יכול היה ללכת כמו אמא של מנשה והוא גם
לא צחק. הפך לזקן מריר ובלתי נסבל מה שגרם לכולם להימנע מקרבה,
שיחה וודאי לא חיבוקים. כמה בורים היו. אילו עשו מאמץ, אילו
היו זוכרים מי נמצא בתוך המעטפת, התלות וחוסר האונים לא היו
משכיחים מאביו את שמחות החיים. ודאי שהיו מצליחים להמתיק מעט
את המרירות שדבקה בו.
אחרי שנתיים קשות ומתישות של בדידות וזעם, כל שביקש אביו היה
למות.  ויטוריו התרצה והבטיח שיעזור לו. העזרה עלתה לו במשרה
ובארבע שנים וחצי בכלא. כשיצא, הציעו לו את העבודה הזו והוא
מייד אמר כן.
הראשון שראה היה מנשה ומאז, הוא מתמלא בתקווה עבור עצמו ועבור
העולם כולו. בכל בוקר מחדש הוא יודע שאפשר גם אחרת.