לולה, אני קורא לה מהפתח של הדלת. לולה בואי כבר. הריח הזה
נהדר ואני רעב כמו זאב. נראה שהיא עסוקה במשהו. אני בטוח שהיא
אפילו לא שומעת למרות שהיא די קרובה. אני ליד הדלת והיא בחניה.
אם אלהים נותן למלכות האלה ראש כפול, הן אמורות להצליח לעשות
יותר מדבר אחד בו זמנית, לא? היא לא עונה.
תקשיבי, אני מחליט עכשיו לנקוט באסרטיביות, אני לא מחכה. אני
אוהב את האוכל חם. את באה או לא? אני מתחיל לחשוב שהבחור
הג'ינג'י מהצד המזרחי של השכונה שוב מנסה לעשות לה עיניים,
ושזו הסיבה שהיא מתעלמת ממני. אני מחליט להיכנס ושהיא תבוא
כשתבוא. לא מחכה לה יותר.
האוכל פשוט מצויין! אני מלקק את האצבעות. מתענג על כל אצבע
ואצבע. כל כך טפשי שהיא מניחה לו להתקרר. ובגלל סתם איזה נפל
ג'ינג'י. לא מבין מה היא מוצאת בו.
אני מחליט לעשות נסיון אחרון לפני השינה.
תקשיבי לולה, אני מרים את קולי ביציאה מהדלת, שנים שאנחנו תמיד
אוכלים יחד זה עם זו אבל הפעם....
ואז המראה מכה בי. גל בחילה מאיים לחנוק אותי. זו היא. שוכבת
ממש סמוך לחניה. אד דק וחמים מקיף אותה. אני מקיא את נשמתי. לא
מסוגל להתקרב. החזה שלה דומם. אני יכול להריח את החום של הגוף
שלה. אני מילל לירח כמו מטורף ומתקרב אליה לאט. שמונה שנים
ואני עדיין מאוהב בה. אוהב כל מילימטר בגוף ובנפש שלה. אני
כושל עד אליה. העיניים שלה עצומות. אני מחכך בעדינות את הראש
שלי בסנטר שלה. הגוף שלה עדיין חמים. המחשבה על זה שאני אכלתי
בזמן שזה קרה, מוציאה אותי מדעתי. למה לא התעקשתי? מדוע לא
קראתי לה כמו תמיד? איך אמשיך מכאן לבד? בלי לחשוב, אני נשכב
מאחוריה, עוטף את הגוף החם והדומם שלה בשלי, מניח עליה את ידי
הימנית ומקווה שכשזה יקרה, לא ארגיש את הכאב.