הלימונות האלו מזדיינות כמו שפנות. הוא אמר וחפן את אשכיו. אני
רק חושב עליהן, עומד לי כל-כך חזק, שאני יכול לזיין סוסה. אז
למה אתה לא מזיין סוסה? שאלתי אותו. סוסה לא טובה כמו לימונה.
לימונה זה הכי-הכי. הכי אחי. אחי-אחי. אחותי. הוא אמר והביט
בהן בהערצה. אולי תתחיל עם איזו לימונה, אולי היא תרצה לזיין
אותך, ייעצתי לו. לא... לא... הוא אמר בעצב. לימונות הן יותר
מדי נשגבות מכדי להזדיין עם עלוב כמוני. אני מפנטז עליהן
מרחוק... שומר את אהבתי ותשוקתי לשפשופים ודמיונות. אתה סתם
פחדן, אמרתי. היי, לימונה! קראתי לאחת מהן. את רוצה להזדיין עם
חבר שלי? מה אתה עושה, הוא רעד והיה נבוך. מה, אתה התחלקת על
השכל, היא לעולם לא תסכים. הלימונה התקרבה וסקרה את חבר שלי.
"שלום, חבר של מבין עניין. אתה רוצה להזדיין איתי?" היא שאלה.
הוא היה כל-כך סמוק ורועד שהוא גמגם. כן, וודאי, אבל אני יודע
שאת לעולם לא תסכימי... "למה לא?" היא שאלה. כי את לימונה...
לימונה אמתית... ואני סתם עלוב. "אתה לא נראה לי עלוב - חבר של
מבין עניין. בוא נלך הביתה שלך ונשתגל." את רצינית...? הוא
הביט בה באימה. "כן, אין מה לפחד ואין מה לחשוש. מלבד החשש
עצמו." הו, הוא אמר, אני לא יכול, את גדולה עליי. תראי איזה
ציצים יש עלייך, ואיזו גזרה, ואיזה בריאות וכושר. ואת גם גבוהה
וחטובה, ושיערך נראה נפלא. הפנים שלך כמו מלאך, והתחת שלך נראה
כמו לב הפוך... אני לא יכול להתקרב לדבר כזה נפלא... "הפסד
שלך." היא אמרה בעליזות, והלכה. לו-זר! קראתי אליו. אתה לו-זר!
לו-זר! למה לוזר, הוא אמר, אפילו האנשים הכי אמיצים חוששים
להזדיין עם לימונה. זה נשגב מדי. זה לא מהעולם הזה. טוב, חבל,
אמרתי לו. אבל אל תבכה לי בגיל שמונים למה לא שכבת עם הלימונה.
וואי... הוא תפס בראשו. בטח אני אוכל את הלב בגיל שמונים איך
הייתה לי הזדמנות ופספסתי אותה. אני ממש אוכל לעצמי את הראש
כמה הייתי טיפש. אלוהים אדירים. אני בגיל שמונים, חושב, יכולתי
להזדיין עם לימונה ולא עשיתי?! בזבוז מוחלט של חיים! אתה רואה?
אמרתי לו. מה תעשה עכשיו? היי, לימונה, הוא קרא אליה. הוא
התקרב אליה והם דיברו, ואז פנו לדירה שלו. זה החבר האמיץ שלי!
אמרתי לעצמי בגאווה.