גם אני, אני הולכת, ברחובות של ברזל
קירות זכוכית מסנוורות את עיניי
ואני לא יודעת איפה למצוא מקווה מים
הכול פרוץ, הכול חלול, ולא נותרה נשמה בעולם של מדיה
אז אני פורצת מ-עבר לגבולות,
היכן שהשמש נושקת את הים
בשקיעה
ונדמה אני יכולה לראות אותך
את מה שאהבת, לא ידעתי מה,
ואולי
לפעמים אני פורצת מ-עבר לגבולות,
ורואה שם אוקיינוסים גדולים
של סוד
והריק מסחרר, כי אני לא מבינה
אני אמורה להבין, אבל אני בנויה
לעולם הפלסטיק הזה
וכל יום הם אומרים לי לקחת חומרים
אבל בעולם הזה ככה לא שורדים
למרות שבעולמות אחרים יכול להיות שכך נוהגים
את הכסף פה לא קוטפים מהעצים,
וצריך לשרוד כדי לחיות חיים ראויים
ואם אני לא אקום בבוקר - לא יהיה לי מה לאכול בערב
אז תבין שלמען הישרדותי שמתי אותך בצד
אני עסוקה עד מעל הראש בהישרדות
מרחוק אני שומרת לקלוט אותות אדומים
אני מבדילה היטב ביניהם לבין רחמים עצמיים
לא קל לך, אבל זה לגיטימי
גם אני לא מחייכת וזחוחה, אני לא דמות מסרט
ביום-יום הם אומרים לי מה עם זה וזאת
אני יודעת מי באמת צריך אותי, ומי יכול לעזור גם לי
כי החיים זה מעין עסק של הישרדות בחיי היום-יום
אם תפשוט את הרגל, תמצא את עצמך מיילל ברחוב,
ומי יעזור לך אז
כי לאנשים לא אכפת, וגם לי יש את החלק שלי,
בעולם שלי בתוך העולם הזה,
לא אני עיצבתי את איך שהוא בנוי
אתה יודע
צריך לקום בבוקר, אני מקווה שתבין
יותר מדי רגשנות עלולה להסיט אדם מדרכו
איך אפשר לבצע ולתפקד כשהראש במהפיכה
ואולי יש לי ילד או ילדה,
מי יאהב אותו/אותה?
