הוא הביט אל עיניה, אך היא לא ראתה אותו, זאת הייתה רק תמונה
מבטה הבוהה שבה אותו, אני לא זקוק לקולה, רק לכתב ידה.
התעניינות, תקשורת, חיבה.
ההודעה היבהבה, היא הגיעה, הוא חייך וענה.
כמו משחק, או כמו שיר , הכי טבעי ונוגה .
ובנתיים בין הודעה להודעה, הוא שב להביט בתמונתה,
דמיונו פורץ בו סכרים של תקווה ומתיקות.
מבעד לנוף שמולו, ראה לו עתיד מזהיר יותר, חמים יותר, לבבי
יותר.
ענייני היום יום נראו לו שלמים יותר, כמו בתקופות שבעבר, הרחק
בזמן
הרחק מכאן.
העבר שב לו לרגע אל חיק החווה, כמו זימון, כמו משאלת לב
שהתגשמה.
אותה שיחה הציתה בו את זיק אהבתו, את נימי נשמתו השקטים.
השיחה נמשכה,,,קולחת ...האנשים סביב יוצרים נוף אנושי מרגיע
ומשתלבים לכדי פאזל אחד, תמונה אקראית חמימה.
והדלק, נשאר אותה הודעה...
ההווה קיבל את משמעות העבד והעתיד גם יחד. החיבור נעשה,
התמונה שבה השקיפה קדימה, הפכה לדמות חיה.
ומבעד לרגשותיו, הלא כהים כבר, הוא הרגיש את דממת הפחדים,
את תום החמלה, חסרת הגיל והמורכבות .
הוא ניגן לו את המנגינה במוחו שוב ושוב, את ההסיפור שסיפר
לעצמו
ונזכר בו כמו בשיר כמו בחלום, ונרדם, עם חיוך. |