כל כך הרבה זמן לבד במדבר..
אני מסתכל עליך שוב דרך עוד תמונה
וככל שאני מתסכל על יותר תמונות, הזיכרון שלך בראשי הולך
ומתעמעם
ואני לא מוכן לשחרר
אתה פה ואתה לא
ואתה חסר כל כך

מחכה שמישהו יאיר לי את הדרך
מאז שהלכת, אין לי מורה
וחשוך
ואני תועה, וטועה ונתקל בקירות
אין לי אור
ואני מרגיש שאני לא יכול
ואני ממשיך, למרות שבלעדיך אני שואל האם יש טעם להמשיך?
זה כבר לא שביל, זה קוצים, ואבנים שבורות
אני מתגעגע, ורוצה שתבוא ותגיד שיהיה בסדר

אולי תבוא ונלך לאכול אוכל טוב, ולשתות את היין הכי יקר
הבטחת לי, אתה זוכר?

כבר חשוך, חשוך מדי, ואין לי אור