נפל ברחוב. הוא נפל ברחוב ואף איש לא ניגש אליו. הוא נפצע
ברגלו ובידיו, והייתה חבורה על פניו, אבל איש לא ניגש אליו.
החבורה על פניו הזילה דם, שטפטף על בגדיו, והוא ניסה למחות
אותו בידיו, ואף-אחד לא ניגש אליו. ידיו היו מגואלות בדם. הדם
שלו. ולא היה לו איך למחות את הדם, מפניו, מידיו, ואיש לא ניגש
אליו.
הוא עמד באמצע רחוב אפלולי, כשהירח משחק בין העננים, והסמטאות
היו צרות, ועמוקות, והבתים היו ישנים. הוא הביט סביבו, בחלונות
ספורים דלקו אורות, אפילו נשמעו קולות, רציניים, מתדיינים. הוא
גרר את רגליו במורד הרחוב, אל המעיין, שפרץ מ-פרצה בגדר. הוא
שטף את ידיו ופניו, הוא שטף את רגליו וידיו, ולבש שוב את
בגדיו. ערפל הלילה הכה בו סנוורים. תהום החושך לעולמות אחרים.
הוא ניסה לאחוז בידה של בתו הקטנה, אבל היא רק עמדה ושתקה,
ולאחר מכן התרחקה. הוא ניסה לאחוז בידה שוב, והיא הלכה ונעלמה,
כמו דמות שחורה, כמו צל נמוג לתוך החושך. הקירות סביבו הרעימו.
תפילת שחרית של לפנות בוקר. הוא אחז במעקים של מדרגות סדוקות,
ונפל על פניו. כאב אדום פעם ברקותיו. שריריו חישבו לנבול.
הוא ירד אל הים, והביט בזריחת השמש. אופק נקי נפרש מעיניו אל
האינסוף. נשכב על החול ולא יכל לקום. נשכב על החול והפך אבן
בין אבנים. פצע אותו השחר, פצעו אותו דמדומי נפשו. חשב לחזור
לחייו הכואבים והמשעממים, אבל לא יכל לקום. נסחף עם הים
במרחבים נקיים אינסופיים. נסחף לריק משכר, לרחם אמו. כשהתעורר
גילה שהוא באמצע הרחוב, ואנשים נעים סביבו, מביטים וממשיכים.
יש לי בית, הוא רצה להגיד. אבל לא זכר היכן ביתו. אלוהים, יש
לי בת, אני צריך לטפל בה, לאן היא נעלמה? הוא עבר בין האנשים
ושאל אם ראו את הבת שלו. רובם לא ענו לו. חלק שאלו מי הוא,
איפה הוא גר. הוא לא ידע לענות להם. הוא נפל לבאר אפלה ונאחז
בדפנות כדי לא ליפול. אצבעותיו זבו דם. ציפורניו נתלשו. אבל
הוא נפל, ונחת על רצפה לחה לא נקייה, ושאג מעלה שיוציאו אותו.
עכברים מתים הביטו בו. נחשים זחלו סביבו. הוא מצא פתח צינור
לזחול דרכו. נתקע שם, לא יכל לזוז. נתקע שם, ונתקע, לעד. |