רן,  
לא היה קשה לאתר אותך. גוגל סקר את הופעותיך בהרכבים שונים
ברחבי העולם. כול כך שמחתי שאתה ממשיך להלחין פס קול לחייך
ולנגן אותו בצ'לו.
לאורך השנים רציתי לכתוב לך, אבל תמיד מצאתי סיבה למה לא.
ועכשיו, כשחלפו עשרים שנה וכל התירוצים נגמרו לי, אני מסדרת את
מדפי הארונות שביני לביני ורוצה לבקש - סליחה.
אני מקווה ששכחת אותי כמו שאני זוכרת אותך. לאורך השנים הבלחת
בחיי מבלי דעת. השתמשתי בך כסיפור כיסוי לתפנית בבחירת מסלול
הלימודים שלי; היית נער הקרקס שאני שולפת בכדי להקסים שותפים
חדשים בצבעוניות המדומה של חיי; אות לכוח ולחולשה שלי. שוב
ושוב, תכננתי לבוא לבקר אותך ולהביא לך עוגות גבינה.
הפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה במסדרון האוניברסיטה. זיהיתי
אותך מרחוק עוד לפני שחלפת על פניי וקראת בשמי. ראיתי, שמעתי
והמשכתי ללכת.
אתה מלמלת בקול רם: "אז את לא זוכרת אותי יותר, שכחת".
אני המשכתי ללכת, למרות שרציתי לרוץ. המשכתי ללכת, ובתוכי
מעדתי.

שנים קודם לכן, מוכת אשמה באתי לבקר אותך בכל יום שלישי אחר
הצהריים. לקחתי אוטובוס לרחוב החלוץ בהדר ומשם מונית שירות
לתחנה האחרונה בטירת הכרמל, מול בית העלמין. אתה ישבת וחיכית
לי. העיניים הכחולות שלך שחדרו את הקיר ביום הנורא ההוא נעכרו
מפעם לפעם ושיער החיטה שלך הלך ונערם.
ריח המקום שהיה בו בליל של חומרי חיטוי, סיגריות, שתן ומרק עוף
עדיין בקצה אפי.
אז כשהייתי שבויה ברוח של בנות 20 וקצת ובאמונה שאני כל יכולה
- חשבתי שיצאת מדעתך בגללי ושאני היא זו שאצליח להחזירה. רציתי
להנשים אותך במילים ובצבעים שהבאתי.
לקראת הביקורים שלי אספת את כוסות קלקר שנותר בהן בוץ שחור,
כמו זה שהיה נשאר בסוף יום העבודה בצבא, ומילאת אותן במים קרים
מהברז. הצעת לי כוס אחת הנפת אחרת וקראת: "לחיים". מיד לאחר
מכן שתית בלגימה מחויכת את תכולתה החולית. למילים המבוהלות שלי
השבת במספרים:
"8404952 , 8424768, 8404952, 8223484".
במשך חודשים, ניסיתי להבין מה אתה מנסה לומר לי.
זה מספרי טלפון?  
מספרים אישיים?
אתה סופר רגעים, כבשים?
קעקועי ניצולים?  
רן, מה זה?
ואתה חזרת והשבת:
"8424768, 8404952, 8424768,  הם מגיעים כל בוקר. מספרים
זוגיים, אבל לבד. לא טוב היות האדם לבדו, אבל הוא לבדו בין כה
וכה.
העירו אותי. רעש. הרבה רעש הם עושים.
חמש בבוקר.
חמש אחרי המלחמה. 8424768, 8404952".
בשבועות הראשונים השבתי למספרים בסימני שאלה ותחינה-
מי, רן?
מי העיר אותך?
על מה אתה מדבר?
רן, אני לא מבינה.
רן, תסביר לי, בבקשה. בבקשה. רן, אני רוצה לעזור. תגיד לי מה
קרה.
ר  ן.  
ואתה בסבלנות שהלכה ואזלה, חזרת ואמרת:
"ראיתי אותם הבוקר.
תגידי, כבר הרגת היום מישהו?"
חזרת וביקשת: "תגידי לזמן להפסיק!" וסיפרת לי שהמספרים רוקדים,
קופצים, משתוללים:
"8424768, 8404952, 8223484, מספר אחד. מספר חזק. קשה למצוא
חנייה".
גופך הגבעולי היה שמוט על כסא הפלסטיק הכתום ופניך כראש חמניה
עם שקיעה. עיניי הג'ינס המשופשף שלך היו עצומות למחצה, הקול
כמו קו ישר במוניטור וכף היד  שלך נחבאת תחת השולחן נעה למעלה
ולמטה בקצב המספרים. לפעמים הפסקת לרגע, הוצאת את הזין שלך
מהמכנסים הרפויים והמשכת להניע את היד. כשזה קרה לא רציתי
לראות, אבל בהיתי. הייתי כמוך, הלומה שותקת.
חשבתי שזה הגיע לי.
שבוע אחר שבוע ניסיתי להדוף את השיגעון - הצעתי לך שנצייר,
שנפתור תשבצים, שנצא לטיול קצר בגינה. אתה סירבת וסיפרת לי
מספרים, בוהה, מאונן ואוכל את עוגות הגבינה שאמא שלי אפתה. בכל
שבוע אני פחדתי יותר, נגעלתי, ריחמתי, התעצבתי וכעסתי.
רציתי להבין, רציתי שתדבר, רציתי לטלטל אותך, לצעוק.
רציתי שתשתוק, שלא תהיה.
רציתי לשחק עם הזמן ולהבין מה קרה לך. למה השתבשת.

זכרון הדקות ההן לא מרפה. אני יצאתי לארוחת צהריים מאוחרת
וכשחזרתי אתה ישבת מאחורי השולחן במשרד השלישות. אישוני עיניך
השתלחו בנקודה עלומה בקיר.
רן, הכל בסדר? רן, אתה לא מרגיש טוב? רן, מה קרה?
רן? ר ן  ר   ן!
רן, אתה יכול לצאת היום מוקדם, אין הרבה עבודה. אני אסתדר.
צ'לו מהסונטה של רחמנינוב, שנשמע מטייפ המנהלים שלך, ליווה את
שתיקתך.
זה בסדר.
רן, עשיתי משהו?
רן, איך אני יכולה לעזור לך? תענה לי. לקחת משהו?
רן! רן! די. רן?
טוב, מספיק. על תעבוד עלי. נו. רן! ר ן.
אני לא יודעת אם כעסת שלקחתי אותך לחדר מיון. אז הנחתי שלא.
אתה הלכת איתי והחזקת לי את היד. לא הרפת גם כשהפסיכיאטרית
ביקשה שאעזוב את החדר. היא חששה שהנוכחות שלי מפריעה לך לשתף
פעולה. אני רציתי שתשמוט לי את היד, אבל גם אהבתי את זה שאתה
צריך אותי.
השתעשעתי בבעתה ברעיון שהשתגעת בגללי.
אני יודעת שלא. אבל, אני מבקשת סליחה.
לא יכולתי לשאת אותך, בקושי יכולתי לשאת את עצמי. הייתי אז
צעירה, טיפשה ומפוחדת. חשבתי שיש משמעות ויופי בכל דבר.

"8424768, 8404952.
הם מגיעים בסקניות כל בוקר. אני ראיתי אותם".
את מי רן? את מי ראית?
"בואי נלך לחפש סקניות ביחד", ביקשת ממני. ואני לא הבנתי.
אחרי שיצאתי ממך הייתי מתקלחת והולכת לישון. לא יכולתי לדבר.
שתקתי. חודשים אחר כך כשסיפרתי לאחי הצעיר עליך, הוא אמר לי
בחיוך, שסקניות הן משאיות זבל. אני הייתי בטוחה שיש צופן שאני
צריכה לפענח.
בהדרגה הביקורים שלי התמעטו. לא יכולתי. ואז הפסקתי להגיע.
קיוויתי שלא תבחין, אבל אני זכרתי בכל יום שלישי. וגם ביום
ראשון ושני ורביעי. אני זוכרת גם עכשיו יותר מעשרים שנה מאז,
כשבני הבכור, שסופר משהו בלב, הוצב כפקיד שלישות במשרד שבו
ילדה אחרת משחקת כמבוגרת אחראית.

רן, אני מקווה שידעת שנים טובות.
אני מצטערת, על שהייתי חלשה וגאוותנית.
מצטערת שלא יכולתי לראות את משאיות הזבל שלך, שלא שיחקתי איתך
בעוגות חול,
שהייתי חייבת לעצום עיניים.

דפנה.
(פתאום אני בכלל לא בטוחה שאתה בכלל זוכר אותי. אני קצינת
הקישור, הייתי המפקדת שלך).