בחרתי לא להיות כאן בזמן שאת משוטטת בין הצללים
בחרתי להיעלם שתחשבי שאני מת שתחשבי ששכחתי אותך
בחרתי לגור על סלע באמצע ים בזמן סערה עד שהים ייקח אותי

ואת אומרת שאין עוד תקווה
ואת מפוררת אותי פיסה אחר פיסה
ואת משקרת אותי במצח נחושה
ואת שוברת כל עצם מגופי עם שינייך

לו יכולתי לתת לך את העיניים שלי והאוזניים שלי,
היית רואה ושומעת מה אני רואה ושומע,
ואז אולי היית מבינה
את הטירוף הלכוד בנשמה, את שבריריות הגוף,
את חוסר היכולת לשלוט בדבר
את החושך המוחלט בנשמה שלי ש-רק אני מחליט אם להדליק בו אור

אבל כשהכול גמור וידוע, ונגמרים כל הדרכים,
ואת לא יכולה להושיע, אפילו אם היית רוצה
ואני מוטל מת ולגופי בגדי שינה
ומלא כדורים פזורים סביבי, שלא הצליחו לתת נחמה
אז כמו עשן אני עולה השמימה, הופך חלק מענן
אז כמו קרן אור אני נשלח לירח, מתפזר לאלפי כוכבים
אז אין אני ולעולם לא היה
ואז אולי תבוא עלייך ועל העולם מנוחה

כשהם מסתובבים סביבי, כל הנשמות המתות
ממלמלות מילים של ייאוש וקינה, ובתוך תודעתן לכודות
כשאני לא יכול להדליק נר אפילו בחושך הכי קשה
אני קורא לך - ואני שונא לך - ואני נרמס תחת השתיקה

היד לא מנחמת עוד והעיניים כבר לא רואות,
לא אותי ולא אותך באותה המסגרת
לא אותנו באותו העולם
לא את עצם קיומנו שהפך מחוט שני לקווים מקבילים,
שלעולם כבר לא נפגשים

אפילו לא באינסוף.