לשיחת הטלפון שאורכה היה כשל שיחה שהתבררה כטעות במספר, או
כסירוב להזמנה להשתתפות בסקר, המתנתי שנים ו-דקות.
בשיחת הטלפון אמרתי שלוש מילים ושמעתי אחת-עשרה.
טרם אזעקת הטלפון ישבתי בחדר המגורים הרחב והחשוך אליו נכנסתי
באישון לילה. הבית התבשם בניחוחות אפיית החלומות המתוקים של
ילדיי. למרגלותיי, על שטיח הציפורים האפגני נחו המגפיים. הן
היו שמוטות זו על זו וחיפשו נחמה מהאריחים בהן נגעו בלית-ברירה
מוקדם יותר. גופי שהיה עטוף במעיל צמר כחול הוטל על כורסת
החרדל הדהויה. צינה הרעידה את גוף העופרת שביקש לשקוע ולשכוח.
בחילה דחקה ברעב למשהו לא מוגדר. רציתי להשתין, אבל לא יכולתי
לקום. ציפורן אצבעי שהייתה משוחה בלק אדום וסדוק חטטה ושרטה
שוב ושוב את העור שמתחת לבהונות ידיי. קול מונוטוני ודומם,
שהיה שלי, חזר וקרא:
אסור לך להירדם,
אסור לך,
אסור לך להירדם,
סור-לך,
סורלך, סורלך.
עצמתי עיניים וספרתי את תקתוקי שעון הקיר. השניות חלפו מהר,
אבל הזמן לא נע. בראשי הסתובב במהירות גלגל רולטה. הפור נפל.
אספור כמניין שנותיי ואוסיף אחד לשנה הבאה, ואז, כן אז.
כשהגעתי לשלושים ושש התחלתי למשוך את המספרים.
שלושים וש בע,
שלו שים  ושמונננננננה,
ש לו שים ות שע, ארבעים - ושקט.
לפני שהגרלתי את המספר הנוסף שחררתי את המעיל, נטלתי את הטלפון
הנייד מהכיס הנחתי אותו לצד הרקפות הצמאות והלכתי לשירותים.
התיישבתי על האסלה, והשארתי את דלת פתוחה. נדמה היה לי שלא
אפסיק להשתין לעולם. השקט המשיך לצעוק. לבשתי את המעיל וחזרתי
למלא את השקע שבכורסא.
בחרתי מספר אחר, מקווה שאולי עם שמונים ושמונה זה יצליח, אבל
השקט לא הופרע.
כמו שבר ענן החלו הדמעות לרדת ואני ידעתי שרק חיבוק המטרייה
שלך יוכל לנחם אותי והבכי גבר. סתמתי את היבבות בנשיכת אצבע
והבכי עלה על גדותיו.  
שעות קודם לכן נפרדתי ממך, לאחר שצרצרתי "אני אוהבת אותך. אתה
יכול ללכת, זה בסדר". הייתי כלואה עם גופך בחדר. באוויר עמד
ריח חריף של חומרי חיטוי. שקית השתן השתלשלה מלאה בנוזל עכור
וכתמתם ופלרטטה עם המגפיים שלי. לצדך עמדה כורסא חבולה דמוית
עור חום וארונית חשופה מפרחים, מספרים או משוקולד. עיניי בהו
בחלון המעונן ובפריחה החצופה של כליל החורש שהשתקפה בו.
הטלפון הנייד והאילם שלי, שנזנח על מסעד הכורסא החומה לא חדל
להבהב. הסתרתי אותו בכיס המעיל, אך שם הוא רעד ללא הרף. שלפתי
אותו וקברתי אותו עמוק בתיק כשמעליו עבודות סמינריוניות שצריך
לבדוק, ארנק, צרור מפתחות, טישו חדשים ומשומשים, בקבוק מים,
נרתיק טמפונים, לק, ושני חטיפי בריאות.
האצבעות הגרומות של כפות רגליך, שהיו תבנית כפות רגליי, בצבצו
מהסדין הלבן המעוטר בתבניות גאומטריות ירקרקות. כפות הרגליים
שלך, שלי ושל הנכד שלך נותרו תמיד גלויות, נושמות, קפואות.
בבקרים בהם סירבתי להיפרד מהמיטה אחזת במוט ארוך שבראשו נוצות
צבעוניות ואיבקת את כפות רגליי. אני תמיד רטנתי ואתה תמיד
צחקת. לרגע, הרהרתי באפשרות לדגדג את כפות רגליך, אבל בחדר שבו
שכבת לא היה דבר שדמה למוט הליצני.
יד ימין שלך הייתה תחובה מתחת לסדין ואחותה השמאלית הייתה
מוטלת ללא תנועה לצד גופך. האצבעות הארוכות והמטופחות שכתבו
מיליוני אותיות על חיים של אחרים בימים של בית ראשון ושני
התנכרו זו לזו. הגוף המכוסה נע מעלה ומטה ברפרוף אגבי. פניך
המפוארות, שבתוכן שקעו עיני הטורקיז אותן הבטחת ולא קיימת
להעביר לאחד מילדיי, הלכו והתכנסו לתוך עצמן.
בצעדים קלים נכנסה אחות לחדר והביאה לך את הארוחה המפסקת -
דייסת סולת דלילה בצלחת פלסטיק תכולה. הדייסה הזכירה לי את זו
שנהגת להכין לי בערבי חורף, דייסה שבתוכה זרעת סוכריות דבש
שנמסו.
האכלתי אותך ונחנקתי בבכי קולני.
"אתה צריך לאכול משהו".
"אתה אוהב דייסה".
"רק קצת".
עיניך עצומות.
"בבקשה".
"בשבילי".
הצלחתי פעמים ספורות לשתול את הכפית ואתה בלעת את תחולתה בקושי
רב ונאנחת, שוב ושוב. במפית נייר גסה מחיתי את שאריות הדייסה,
שנפלטו במפלים עדינים במורד הסנטר. האנחות התעצמו ברפיונן.
כריזת בית החולים גירשה אנשים לביתם. בי איש לא דחק, פריבילגיה
השמורה למקורבים לנידונים למוות.
שפופה ואילמת ביקשתי שיעזרו לך למצוא מנוחה נכונה. רופאה
מגונדרת, שיומיים קודם לכן אמרה לי, שצריך להתכונן, נעתרה
ועזרה לך לשקוע בשינה. היא הבטיחה שלא יחלוף זמן רב.
רגעים אחר כך, כשאתה היית בדרך החוצה, אני ברחתי מהחדר, מבית
החולים ומהעיר שבה נולדתי.

אספור רק עד עשר, פעם אחרונה. פעם אחרונה, אני מבטיחה.
כשהפסקתי לספור היה שקט.
שניות, או דקות אחר כך הטלפון צלצל. השבתי מיד ושמחתי שאף אחד
לא התעורר. הם צריכים לישון, לחלום.
קרעתי את בגדיי מעליי, נכנסתי למיטה ויצקתי את גופי לגופו של
האישלי, שחיבוקו היה מהביל ורך. "אבא שלי מת", אמרתי.
כמעט מיד הייתי צריכה שוב פיפי.