[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מולי גלסברג
/
ברגעים נפרדים כאלה

פרק ראשון מתוך חמישים של הרומן.  באמצע הלילה אני מתעורר
בבעתה מפרץ חד של פיצוצי רעמים. ידי קרה ורדומה. העקצוץ
הבוגדני שעובר בה לסמן את התאוששותה דווקא הוא שמשתק אותי. אני
חייב למתוח בזהירות את הצוואר שנחנק. בעינים עצומות אני מעסה
את העורף מתאושש אט-אט מהחלום המחניק ממנו נחלצתי זה עתה. לא
קרה שום דבר, זה היה רק חלום רע. אני מרגיע את הנשימה ודוחק את
דודג'רס מהמיטה.
    מייקי מתעוררת ומתיישבת במיטה, מנסיוני היא כבר לא תשוב
לישון. נערת הליווי הדרום-סודנית או שמא היא אריתראית מעיפה בי
מתוך האפלולית מבט אירוני וסלחני בה בעת. אנחנו לא מדברים
הרבה. בשבילה אני פשוט 'מייק האטרקטיבי'. אני חושב שזה כינוי
מרחיק לכת.
     עצמות לחיה גבוהות, שפתיה חושניות וגוון עורה שחום באור
יום, אפשר להגיד שהיא יפה. עוד רגע והיא קמה, מתלבשת לאיטה
בחזיה ותחתונים, ג'ינס, חולצה  ומעיל ועומדת ללכת. אני מתהפך
במיטה הרחק מהגוו הכהה הגמיש והתמיר שאני קונה במחיר גבוה
במיוחד, לחסוך לי לדעת עליה את שמה האמיתי, ולדבר על הצרות שלה
ועל השמחות שלה ועל התקוות שלה וחלילה על הגבר שלה, אם יש לה.
אני משקיע את ראשי בכרית להסתיר את עיניי מהבזקי הברקים ונופל
חזרה אל הירדמות נעימה ככל האפשר. לוּ רק היה זה אפשרי.
     בבבוקר אני מוצא את מברשת שיניים שלה מונחת הפוך,
לייבוש. זכרון הלילה שהעברתי עם מייקי הפך לחלום עמום וריקני
כמו שפופרת ריקה של משחת שיניים. אני עומד חצי עירום במרפסת
הפתוחה, ניצב אל מול הרוח החורפית הנושבת עלי וגלוי לכל עובר
אורח, ומנסה לשכנע את עצמי: השקיעה האחרונה שלי היא רק עניין
של מצב רוח רע שבא ויעבור כמו כל השקיעות הקודמות ובקרוב אצוף
לי חזרה לשגרה מספקת, כי אם למדתי משהו מהן בחיי, הוא שניתן
לשרוד אותן.
    מבטי נראה וודאי אטום עת אני משקיף על גבעת הנצח ממול,
אחת מרבות בעיר שחוברה לה יחדיו, המכוסות רובן ככולן בניינים.
הנוף החורפי שרוי בהפוגה שמשית. מרבד מנצנץ בגווני לבן-אבן
משובצים קולטי-שמש, אנטנות לווייניות רטובות, רעפים אדומים
ובין כל אלה כתמים ירוקים נוטפי מים העשויים מצמרות אורנים.
   פעם חשבתי שמישהו מתבונן ומתעניין, אבל למי אני משחק אותה
עכשיו? יפה לי, אז אני אוהב את ירושלים בחורף ומשתעמם ממנה
בקיץ. הייתי רוצה לרדת ממני, גם אם מגיע לי, קורה שבבקרים
ריקים כאלה שבאים עלי בהפתעה אני פשוט נתקע מול הנוף ולא מסוגל
להשקיט את המחשבות והן הולכות למקומות המביישים ביותר ואין
מנטרה שתושיע מהן. כמו גרורות הן צפות שוב - כמו דחף שלא סופק,
מחליא, להקיא, ההחמצה הישנה, תצאי לי מהראש! - אני נשנק -
לעזאזל - התקף השיעול לא מפסיק ---
מספיק, הדבר הביש הזה קרה כל כך מזמן, מטומטם אחד.
     קארן, סוף-סוף צצה לך מחליפה, היא רק לא יודעת את זה
עדיין.
     לא יודע אם היא תרצה לצאת איתי.
     אני לוקח לגימה מהשמפניה הקרה שפתחתי אתמול למען מזל
והצלחה עם עיבל, אם תסכים להצעה לצאת עם אחד כמוני. זהו מותג
דרום אפריקאי מהארץ הישנה, שקניתי ארגז ממנו. השמפניה הנפלאה
מדגדגת ומקפצת על שפתיי ובאפי כמו ליטוף של נייר זכוכית.
     דודג'רס חוזר בריצה מאי שם בדירה, נובח בעליצות מוגזמת
ומבט אשם על פניו. אני מלטף את הלבלדור הגדול שנראה על פניו
כחסר דאגות. הוא משיב לי אהבה בליקוקים חמים על גב היד.
     הגשם שב לרדת. עלי לצאת לעבודה.
     אעצור לרגע בדרך במכולת השכונתית.
     אני נחלץ מהרכב וצולע בזריזות פנימה תחת המטר הסוחף. נד
לשלום בהיסח דעת לגברת ברנשטיין שעומדת כתמיד מעבר לדלפק. בעלה
של גברת ברנשטיין מנופף לשלום מירכּתי החנות, שם הוא מסדר במדף
מוצרים שהוא שולף מארגז פלסטיק חבוט. החנות קטנה ומסודרת
להפליא, מיניאטורה מושלמת של סופרמרקט. בדקדנותם היקית דומים
הברנשטיינים לטובים שבעלי המכולות הקפדנים ביותר של יוהנסבורג
בימים ההם. האישה הקטנה והשברירית ששיערה האפיר מזמן נהנית
מהבחירה הילדותית שלי בשקית שוקו ובלחמנייה לצד קופסת הסלט
הפירות הטרי שאני מביא מדי בוקר לדוד בשליחות, ולא מחמיצה פנים
למראה כרטיס האשראי הנשלף לעומתה כפי שחנוונים מסויימים מהדור
הישן עדיין עושים.
     "יום טוב," אני נפרד מגברת ברנשטיין הנחמדה והיעילה
והתמימה, לפחות את הטוב הזה השיב לה גילה המתקדם שנראה כי כל
טוב אחר אין בו. אפילו הנכדים הרווקים המתבגרים שלה לא נראים
בסביבה יותר לעיתים סבירות.
     "יום טוב, ניקי," היא מתעקשת לקרוא לי בגבי בשם הישן שלי
מדרום-אפריקה. חוסר זהירות מצידי שעד כה לא גרם נזק.
     התקלקלתי בשנים מאז עליתי ארצה. לא היה עולה על דעתי אז
לדלג על שיחה נימוסין קצרצרה עימה, לשמוע מה שלום נכדיה שהפכו
מיתוס, ועל תוכניתה המעורפלת אך לא לגמרי נטולת תקווה, לקחת את
בעלה לטיול פרישה שם, בארץ הירוקה של הקייפ. ובפרט לציין את
הגשם המבורך שיורד סוף-סוף, ורק לצאת ב'שלום, שלום' נחפז כזה.
מזל שאת הנגיסה הפראית שלי בשקית עיניה האדיבות של הסבתא לא
רואות.
     הכביש הצר המתפתל כבימים ימימה דרך שכונת בית-הכרם
מסתיים ברמזור קצר שלאחריו הוא מתרחב וחוצה את עמק-רפאים. מכאן
לקריית הממשלה הדרך קצרצרה. אני מחזיק את ההגה ביד אחת,
ובשיניים את שקית השוקו ומקשיב ברדיו הערבי לשדרן ממשלתי סורי
משוחח באהדה מזוייפת עם פליט מוסלמי-סוני ממזרח סוריה, אודות
קשיי פרנסתו עקב הבצורת והמלחמה. הדיאלקט שונה מעט מזה שלמדתי,
אבל אני מסתדר. חבל שאני מבזבז גם את הרגעים היקרים האלה על
התחקירים הללו שלי במקום לשמוע מוזיקה, אבל אני מכור.
     התקווה שמנסה השדרן הממשלתי למכור בקולו העסיסי מעצבנת
ואולי יותר מעציבה בשיקריות שלה. העצבים - בוא אודה - הם לא
בגללו. עצוב, מצבו של החקלאי שונא ישראל, גם אם הוא בטוח לא
עסוק בה כרגע, גרוע כל כך שמצבם של החוואים הלבנים שהיו במצור
לאחר נפילת המשטר הלבן בדרום-אפריקה מחוויר לעומתו. ומאידך דבר
גם לא יעזור לשדר מטעם השלטון העלוואי, ואילו פרויקט כופר מים
מהסוג שאני עמל לתפור עבור הדרוז-.
     אני בולם באבחה לפני מעבר חציה. גרוני נישנק בחטף
משיטפון של שוקו קר. הטיפשה הלא זהירה הזו- שיערה הערמוני
הארוך, הוא כמו שהיה זה של קארן.
    קארן היפה, מלכת הכיתה שלי - איך מתת בלילה אחד אכזר
במיוחד? איך נתתי לך למות וטרם מתתי מבושה, עד עצם היום?
    האישה במכנסי ג'ינס הדוקים ומגפיים חומים מתעלמת מהבלימה
הפתאומית וחוצה מבלי משים את הכביש הרטוב, בכיוון בנק-ישראל.
כובעה מושפל על עיניה, והיא לא שמה כלל לב לזעמי. הליכתה
המעכסת מנצחת הן את חוקי המשיכה והן את חוקי התנועה שנועדו
להגן עליה, או שאולי הייתי אני לא זהיר? אני מאפשר לה לעבור
בבטחה והכאב הישן מתעורר ודוקר בחזי, נערתי האבודה עשויה היתה
להיות כה דומה לאישה היפה והגאה הזאת לו הייתה זוכה להתבגר.
     אני נותר תקוע מול מעבר החציה למרות צפירות נרגזות
מאחור, משותק.
     לעזאזל, יש לי עבודה לעשות. אני זוקף את הכתפיים והגב
ששקעו כמעט עד ההגה לוחץ על הגז.
     בחניון נותר פנוי מקום חניה אחרון לנכים. לפי המחסור
הכרוני במקומות לחניית נכים נדמה לי שאנחנו מהווים רוב במשרד
הממשלתי. גם המנכ"ל תא"ל מיל. יָפֶה זכאי לחניית נכה אם כי
אינו משתמש. מצידי, לא איכפת לי לחוש עצמו מתוייג בעקבות שימוש
בזכויות שניקנו בדם, גם אם דם רע, ושתא"ל יפה ינהג איך שבא לו.

     לטעמי אני יותר שקוף מנכה, כמו שאיש מודיעין אמיתי אמור
להיות.
     אני צולע קלות בכיוון המעלית וחולף במנוד ראש מתנצל על
פני המצלמה. בפני מי אני מתנצל אם לא בפני עצמי, למשל שאני
עדיין חי למרות מה שקרה - ואיך שקרה, עדיף שאשקיע את האנרגיה
להביט במראה במקום לשחק בתיאטרון אל מול מצלמת אבטחה. כרטיס
העובד פותח בפני את דלת המעלית אל מערת ניירוסטה נוצצת, לא
שמחכה לי אוצר מיוחד למעלה. יעדי הוא מבואה קלסטרופובית סגורה
בדלת זכוכית משוריינת. ביציאה אני מיישיר מבט לעין מצלמת
ווידאו נוספת ונחלץ מהמקום בקול זמזום. מוצא עצמי במסדרון מואר
עדינות ומכוסה שטיח משרדי אפור. בדרך למשרד שלי אני מהנהנן
"בוקר טוב," אדיב לעובדת אלמונית, לבושה חליפה אפורה.
     הדלת האחרונה בדרכי היא כולה חזקתי. אני מקיש קוד
ונכנס. לצערי אין חלון בחדר, לאפשר לי לצפות על הגשם דקות
ארוכות. לראשונה אני נחנק מהחדר הסגור הזה, אני חייב להשיג
משרד עם חלון לרוח קרה וטפטוף של מים מהשמיים. ערימה של תיקי
מודיעין מסווגים שהזמנתי, קשורים בסרט סגול, ממתינה לי כעל
השולחן כחבילה מסתורית מבשרת רעות. אני מתעלם ממנה, מתיישב
ומסתובב לשולחן הצדדי ומדליק את המחשב הלא מאובטח. אתר הבית
שלי ה'אקספרס ניוז של יוהנסבורג' עולה מיד.
     בעמוד הראשון ראיון עם מפקד המשטרה הקרח ובעל המראה
הנישרי-עצבני של מחוז גוטנברג אודות הפשיעה הגואה ביוהנסבורג,
ועוד ידיעה כי מחיר טון זהב נפל מתחת למאה מיליון הדולר,
ונפילת המחירים צפויה לגרום פיטורים ואבטלה בקרב עובדי המכרות.

     אבטלה אצל השחורים... כותרת שטובה לעשרים שנה היא כותרת
משעממת. העוני של השחורים לא יקטן. הטיהור האתני האוטומטי,
המתורבת והסדור של הלבנים ימשיך על כן. אני מתאמץ בצורה
מלאכותית למצוא זוית ראיה הומנית רחבת יריעה אודות העתיד הרחוק
שבו שלום ואחווה או לפחות זהות אינטרסים ישרו בין הצדדים באשר
הם, ונכשל. עדיף היה לו חילקו אז השחורים והלבנים את הארץ
באופן הוגן לשתי פדרציות נפרדות, ורוב ומיעוט ברורים בכל אחת
מהן. הוגה דיעות אופטימי אני כבר לא מסוגל להיות אחרי האסון עם
קארן. אז למה שיהיה עוד איכפת לי מהם שהורגים בכוח את עצמם?
אני סוגר את הדפדפן ומשתדל לשכך את גלי הכעס שמאיימים להרוס לי
את הבוקר.
     לגימה מבקבוק מים בטעמים שעומד על שולחני עוזרת לי לשטוף
את הצרבת המטפסת בגרוני. אני נאנח לפרוק את המתח, כהקגלי מאז
אותם ימים, וסוקר את המשרד שלי, הממלכה הקלאסטרופובית שלי. הוא
ממ"ד שהוסב. מרקמם הגס של קירות הבטון בולט מבעד לסיוד השטחי.
הזויות המחוספסות עם התקרה יוצרות קוים שבורים. מעולם לא טרחתי
לבקש העברה. עכשיו אני חייב אחת לפני שאיחנק פה! שולחן העבודה
פונה אל דלת הפלדה המשודרגת שלו וכך אני לא רואה את כוננית
המתכת האפורה והקלסרים הנחים על מדפיה ובהן מתויקות הערכותיי
הישנות שאבד עליהן הכלח. הקלסרים מתמעטים במאמץ דיגיטלי מתמשך
לסרוק ולגרוס כמה שיותר מהם. אולי אשים במקומם אקווריום, אם לא
אצליח לקבל משרד אחר.
     "בוקר טוב," קול חם ורגוע בוקע מפתח החדר. דוד נינוח
כהרגלו מפתיע אותי. לעולם יבוא בזמן לא צפוי, כאילו הוא מקפיד
או שהותנה לשמור על הרגלים שוברי שגרה, מזמן שירותו המבצעי.
אני בוחן אותו בשתיקה. הוא לבוש חולצת פלנל משובצת חמימה
למראה, ותליון זהב עדין של בית"ר ירושלים משתלשל על צווארו.
צידו השמאלי המרוטש של ראשו גורם לו להיראות לא סימטרי, כמו
שעועית. צלף סורי פיספס אותו במעט במלחמת לבנון הראשונה וריסק
את צד מצחו ואת רקתו. 'הפגיעה המיותרת', הוא מכנה את הפציעה.
כינוי שהתחברתי אליו מאד, בעוד הוא התרשם בהטעיה של מכוון
שפציעתי שלי שסחבתי מיוהנסבורג דווקא לא הייתה לשווא.
     "כנס, כנס, שב," אני מזמין את הפרטנר החדש והבלתי צפוי
מכולם למשחק כדורת-הדשא. מושיט לו את קערת הפירות שהוא החל
קונה דרכי.
      "תודה, בן אדם. מה זה, מחשב חדש?"
      "כן. לא מאובטח. באישור מיוחד של תא"ל יָפֶה."
      "בשביל מה?"
       אני רואה שהוא מתרשם מכיפוף הכללים ואולי גם קצת מקנא.
     
       מהמעט שהספקתי להכיר אותו, כי הוא חדש במשרד, נדמה לי
שהתליון של בית"ר שהוא נושא עליו, זה נראה לי קטע של נוסטלגיה
לילדות יותר מאשר כסימן לנאמנות. פעם ניסיתי להבין מדוע התעקש
על המראה הצ'חצ'חי אבל דוד רק הביט בי בחיוך ואמר, 'שיתרגלו'.

     מי יתרגל, צפונים לבנבנים כמוני?
     לבושו החריג הוא להערכתי ההתרסה ה'חברתית' השקטה היחידה
שמרשה לעצמו איש השב"כ הזה שהושאל למשרדנו, ובכלל, אולי זאת
הסוואה - לדעתי הוא נאמן בעיקר לשלום משפחתו. לאחרונה אני
משתדל לעריך מחדש את עמדתי בעניין וביתר חיוב, בהתחשב
באלטרנטיבה שאני חי אותה.
      "במשרד מתחילים להפנים שגם הרשת זאת חזית במלחמה."
      "ואתה הלוחם שבחרו לשלוח ראשון לחזית..."
      "לא יכול לשתף יותר," אני מושך כתפיים.
      "מה שְלומך, יקי, מה קורה?"
      שלומי כנראה רעוע אם מרגע שהתעוררתי אני חופר בעבר
וחרד מהעתיד.
      "יש לי צרבת. איך אתה?"
     "מצויין, שבח לאל. צרבת? אני ארתיח לך מי פטרוזיליה,"
מבטו נמלא אהדה למצוקה הקלה שלי. נכד של הסבתא שלו זה.
     במהירות מעליבה מוסחת תשומת ליבו מהפציינט שלו והוא בוהה
בחלל החדר כמחפש אחר מזיק מעופף.
      אני תוהה, "קרה משהו? הכל בסדר בבית?"
     "הילדים בריאים עכשיו, תודה לאל. אבל הירי ההוא של
הקטיושקה מכיוון סוריה. תגיד, שמעת משהו חדש, אנחנו נגיב
במיידי על השטות הזאת?"
     אני מושך בכתפיי בתמיהה על עצם השאלה, "למה שיספרו לי?"
   הוא נוהם, "מחר יש משחק בית לבית"ר נגד לוקומוטיב. זה
משחק קריטי, אסור שנפסיד על טכני. אם הולכים לירות פה, עדיף
היה שנזיז מראש את המשחק לקפריסין. אם אנחנו מנצחים אנחנו בדרך
לשמינית הגמר של אליפות באירופה, אתה קולט? רוצה לבוא למשחק?"

    הוא השתגע? הוא רוצה להדליף סיטואציה מבצעית להנהלת
בית"ר? אני נשבע שהוא כמעט וקורץ לי בחצי עינו המרוטשת.
    "דוד, נקווה שתישמר הרגיעה, אז בוא נרגיע."
    אנסה עליו את הרעיון החדש שלי. "תגיד, הדרוזים של דרום
סוריה, הם רובם שם חצי מתים מצמא. נכון? מה דעתך שישראל תסייע
להם, תסכים לחבר אותם לצינור מים הומניטרי דרוזי לבנוני?
     "כמו גדר טובה כזאת? קצת מרחיק לכת - לא? לא חבל לך על
המוניטין שצברת? נראה לי שהבני-דודים יעדיפו להמשיך למות בצמא
או לשתות בוץ מהאיראנים מלקבל מים בעזרת האל'יהודים."  
     "אתה מתכוון לסיפור ההוא שקלעתי בול בדקה התשעים?" אני
שליש צוחק, שליש מתנצל ושליש מובך, "זה היה ענין של עיתוי, היה
לי מזל. שמע, מצידי 'הצינור הטוב'. אז שווה לפחות מצגת? דוד,
מה אתה אומר שתמצא לי שם של קבלן דרוזי  מהגולן שיש לו קשרים,
משפחה שם. הם בטח מתים לעבודה שם. תמצא מכובד דרוזי בגולן
שיסכים לנהל את 'אל-מקורות אל ג'ולן'. אני אבנה מצגת לת"ל יפה
וניתן בה לדרוזים שעל הגבול יד על הברז. ולאחים שלהם בסוריה
נשק להגן עליו."
     "בכל זאת, נשמע לי יומרני. למה דוקא ישראל, שיש לה
סכסוך, תקפוץ בראש. ואם זה יצליח, תגיד, אתה בסדר?" הוא סובב
בורג ברקתו ונד בראשו אל המחשב החדש שלי.
     לרגע אני חושש שראה שהצצתי באתרים מדרום-אפריקה. "למה?
על מה אתה מדבר?"
     "כי אם זה יצליח, מיליונים של פליטים רעבים וצמאים
יתחילו להצטופף סביב הברזים שנעשה ליד הגבול שלנו."
     "הסיכונים יופיעו במצגת דוד," אני מטעים וכמה נפלא, נרגע
באחת, "חוץ מזה, הקבלן מעביר צינור תת-קרקעי עד להר-הדרוזים,
ארבעים קילומטר מהגבול, במסווה של עבודת במימון האו"ם. אלה לא
יתנו לפליטים להציף אותם, הם יתנו להם כופר-מים בתנאים שלהם."

    "ארבעים הא? מספר מעניין. ואתה תכתוב במצגת שהפליטים
יתקפו את הצינורות? הם אלופי העולם בחפירות."
    "כולה מצגת, דוד, יהיה שקף של סיכונים - אתה יודע, יהיו
שניים בסדר? בשבילך, הדרוזים ישמרו. הקבלן יתקן. יווצר גשר
ידידותי לנו, בשתיקה, קו חירום שראשו בלבנון, למעשה במג'דל שמס
וזנבו בסווידא. תחשוב, מאות אלפי עירוניים חזרו להיות לקטים
מורעבים וצמאים, ואף אחד לא רוצה לעזור להם, ו-ישראל, היא תהיה
עם היד על השיבר הנדיב הזה - בשוּרה התחתונה יהיו מים לכחצי
מיליון סורים, ובתמורה-שטר ביטחון לישראל, תעזור לי? אפשר
להוסיף את השם שלך למיזם?" אני מנופף בקלסר הריק שעלי למלא
בדחיפות בפרטים של ממש. הסיוע של דוד חיוני על מנת שאוכל לקדם
את המיזם אצל תא"ל מיל. יפה.
     "אנא, אני צריך להראות התקדמות," אני מתחנן.
      "מקווה שיש לך מה-עם ואפכאות מסתברות על האיראנים. אז
זה מה שבישלת השבוע עבור יָפֶה? תספר לי מה חשב על זה המנכ"ל,
בסדר?" הוא פונה לצאת ואז עוצר באבחה, "תגיד, איך הולך עם
הבחורה ההיא, המדריכת ספורט שפגשת, יצאתם?"    
    "לא, לא. מוקדם מדי, עזוב..."
    "טוב, קח את הזמן אבל בקצר, ואל תוותר! תספר לי כשבא לך,"
הוא מנפנף בידו בביטול כלא מאמין שאפעל ולו במעט בעקבות עצתו.
הוא כבר מכיר אותי.
    אני רוצה לומר לו, 'חכה רגע, חכה דוד. שומע? זה שונה
הפעם, אולי אני לא אשאר רווק לנצח, אם כבר שאלת על עיבל? מה
אתה אומר על ארוחת ערב ארבעתינו, מרגלית ואתה ואני והיא?'
     הוא היה אז מופתע ושמח בשבילי, 'רעיון מעולה יקי, מעולה'
בטח היה כמעט ויוצא מגדרו.
    דוד סב על פניו במסדרון ומצביע לי על אוזנו, קרב חזרה
ולוחש לעומתי, "יקי, יש בלגן מדאיג בחמ"ל, בוא נראה מה קרה."
    "אין לי זמן עכשיו. אני צריך לעבוד על המצגת לצינור."
    אבל הוא מתעקש ואנו יוצאים לצפות בהמולה. טלפונים
מטרטרים. מסכים מתעדכנים. אתראות קופצות עליהם מסיבה עלומה.
    "קצת אחורה, לסגת בבקשה, טוב, יאללה, צאו לי מהקוביה,"
מזכירה צעירה מבקשת בחוסר נימוס מתגלגל. יכולה להרשות לעצמה
סיגנון כזה, זאתי. צעירה ספורטיבית, עם שיער בהיר אסוף בגומייה
ומבט ממזרי. מזכירה לי את אותן חתיכות מעוררות תיאבון מאיזור
קייפטאון, שקארן חלמה להיות אחת מהן, המבלות את זמנן על החוף,
ומעת לעת יוצאות לגיחה על גלשן רוח בחברת החבר היפיוף שלהן.
אני מושך את דוד אחורה. "בוא, אנחנו מפריעים".
     אנחנו נסוגים ודוד אומר, "הייתי שמח להיות זבוב במשרד של
תא"ל יפה כשתעלה את עניין הצינור."
    "אני סוג של מאזין סמוי. אבל רק דרך המסמכים."
    "וואלה. כרגיל אתה ממעיט בערך שלך. ממש רפלקס."
    "מצטער דוד, אני לא מועדף עליו במיוחד," אני משקר אולי
שלא לצורך.
    "יקי יא חבּיבּי, לא נורא" הוא מהמהם, "עדיף לי ככה. מי
שזבוב על הקיר, בסוף ימעכו אותו."
    "בסדר, בסדר, דוד יאללה, תן לחזור לעבודה ואל תשכח לעזור
לי," אני מגרש אותו.
    עדיף לי אכן שלא להיות זבוב על קיר משרדו, או גרוע מכך -
מקורב מוכר של המנכ"ל המפורסם. במקרה שלי עדיף שהמיזמים
המוטרפים שלי ישקלו בלשכתו מתוך ריחוק ויושלכו ברובם לפח, מבלי
להותיר אחרי עקבות של ממש למי שאולי מחפש אחרי, אם נותר אחד
כזה בעולם.
    פגישה בשתי זוגות יכול היה להיות רעיון טוב, כן, באיכות
של הצעה של פסיכולוג שטרם הלכתי אליו. אני צריך להתחיל להזיע
על זה כי אמש בתום השיעור בסטודיו שלה, המדריכה המבורכת, למרות
ההקשר השלילי שדבק בתנ"ך לשמה הלא שגרתי, העיפה בי מבט מאבחן
ולא אמרה דבר ולא סימנה שיש לה עניין מיוחד בי. אולי היא קלטה
שאני עוד אבוד אחד הנסחף בזרמים זרים כמו שבר כלי ישן של חיים
שטוּרפדו וטבעו מזמן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מכירים את האתר
הזה "בנץ' הוא
רשע"? אז זה לא
נכון. קיפי
החדש, עם
הסניקרס, הוא
הרשע האמיתי.
קיפי האמיתי
כלוא במרתף חשוך
בצד של רחוב
סומסום שאף פעם
לא ראיתם,
ומכריחים אותו
יום לאכול
צ'יזי-פופס
ולראות ג'רי
ספרינגר.


מכורה כפייתית
לרחוב סומסום


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/7/18 12:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מולי גלסברג

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה