היינו שלושה עובדים תחת הבוס. שונים זה מזה באופן מופגן. האחד
מחק, טיפוס חיוור, מרובע וסתמי. השני, עפרון צהוב יבשושי ושונא
חידודים, ואני עט נובע תוצרת "קוניגספדר" היוקרתית, מצופה לכה
שחורה עם תופסן זהב.
למען האמת מלכתחילה היחסים ביננו לא היו משהו להתגאות בו. טוב,
לא פלא עם פער מעמדות שכזה. ואיך הפער בא לידי ביטוי אתם
שואלים? כשהם היו משאירים אחריהם טינופת של פירורי מחק או אבקת
עופרת, הייתי מגלה אצילות ושותק. אבל הם? ברברים. לא פעם צעקו
אחרי "לכלכת" במין שמחה לאיד שכזו. נכון, השארתי כתם. אז מה.
מנגבים. זה טבעי ובוודאי בגילי. אצלם כבר היו מוצאים בכך עילה
לקטטה. אבל אני גיליתי איפוק אריסטוקרטי ולא הגבתי.
"לכלכת". איזו שפת ביבים. ביטוי נחות של ממש. אני מתרחק מלשון
הרחוב כי אני מגיע מרקע אחר, נעלה. סבא רבא שלי הרי עבד אצל
הקיסר האוסטרו-הונגרי. מצד אימא אני צאצא של העט בו נחתם שלום
טילזיט (1807). דם כחול זורם בעורקיי. שושלת היוחסין שלי מוכחת
בתעודות. אפילו הבוס יודע זאת. הנה, ראו בעצמכם. במי השתמש
לכתיבת הגרסה הסופית של יצירותיו? בי.  ובמי הוא השתמש
לטיוטות? בהם. בבקשה. איי רסט מיי קייס.
אבל לא עליהם רציתי לספר, אלא על משהו אחר לחלוטין.
כשאתה צעיר במקום עבודה חדש, הדבר האחרון שמעניין אותך הוא
הסוף. הרי פרישה זה בכלל עניין של זקנים, ואתה בנוי להישאר
לנצח. אז זהו, שלא בטוח. לפעמים צריך מזל ותעוזה. תשאלו את דוד
אלפרד, העט שעבד עם הגנרל אלנבי. אבל שוב אני סוטה כי לא על
דוד אלפרד רציתי לדבר.
נכון שבהתחלה תלך לעבודה בחשש. ולא תבין מה נדרש ממך. ואחר כך
תתחיל להתרגל ובכל בוקר תחשב כמה ימים נותרו עד לחופשת סוף
השבוע. ובשלב כלשהו תתחיל להשתעמם ותתחיל לחשב כמה שנים נותרו
לך עד לפרישה המיוחלת. ובעיני רוחך תראה את הפנסיה כארץ
המובטחת. תמונות של גמלאים שזופים מחייכים במיאמי יהוו מקור
השראה בעבורך וכל ישותך תשדר, די, נמאס לי, אני שחוק, מתי כבר
יגיע רגע הפרישה.
והוא יגיע. לפעמים אפילו מוקדם משציפית. וכשיגיע, תנסה להרחיקו
ממך.
אצלנו הכול התחיל אחר צהריים אחד כששליח הביא קופסת קרטון
גדולה. "תחתום לי פה ופה" הוא אמר לבוס שנראה היה מאושר. לי לא
הייתה זווית ראיה לכיוון הקופסא אבל העיפרון גילה תושייה, נעמד
על המחק וקרא לאט (כי דיסלקטים תמיד קוראים לאט): היולט -
פאקארד. זה כל מה שהוא הצליח לקרוא כי עד שעבר לשורה הבאה,
הבוס כבר הרים את הקופסה על השולחן ופרץ בקריאות שבר. נבהלנו.
הסתבר שעשה תנועה לא טובה ונתפס לו הגב. הוא נשאר תקוע בתנוחת
ר' כששני הברברים שלידי מתפקעים מצחוק. אני חייב להודות שגם לי
התגנב חיוך קטן בזווית הפה. "לא יפה" נזפתי בעצמי "אל תהיה
מושפע מהם". הבוס נאנח וניסה להסביר לזוגתו המודאגת איך אפשר
לעזור לו והיא לא הבינה והוא התעצבן, אבל לא זה מה שחשוב.
שבוע ימים הבוס לא בא לחדר עבודתו ואנחנו נשארנו לבד עם
הקופסה. היא הייתה צבועה בגוונים שמחים. תמונות של ילדים
מחייכים, פרחים מלבלבים ודשא ירוק נראו מכל צדדיה. שבוע ימים
הייתה הקופסה סגורה ושלושתנו היינו סקרנים לראות את העובד
החדש, שיצטרף לצוות. תהינו מה עוד צריך הבוס כדי ליצור. הרי
כבר יש לו את כול הציוד הנדרש לכתיבה. ניסינו לתקשר עם החבר
שבקופסה אבל כל ששמענו ממנו היו קולות עמומים כי הקופסא הייתה
סגורה היטב.
שבוע חלף והבוס נכנס לחדר העבודה בכוחות מחודשים. כל אחד
משלושתנו קיווה שהוא יהיה הראשון שהבוס יקח לידיו אבל הוא פנה
דווקא לקופסה. הבוס התעלם מקולות האכזבה שלנו ופתח את הקופסה.
מתחנו את עצמנו כדי לראות את העובד החדש אבל זה נותר בקופסה.
במקומו, הוציא הבוס חוברת הפעלה והחל מעיין בה. כעבור דקות
נאנח, הניח מידיו את החוברת והוציא מהקופסה את הכלי החדש.
הצעיר מיהר להציג עצמו בפנינו. "אני מחשב נישא דגם HP4805 הוא
אמר בקול מתכתי עם מבטא דיגיטלי. העיפרון והמחק התלהבו ממראהו
המבריק של החבר החדש. "יו, איזה יופי" הם ליטפו אותו במבט
מעריץ כמו שני ילדים הרואים כרכרת זהב. אני שמרתי על איפוק
ושאלתי: "ומה אתה עושה?". "כותב" הוא ענה. השתתקתי. הרחתי צרות
באופק.
הבוס עזב את החוברת והמחשב הנישא, נטל את העיפרון וחזר למלאכת
כתיבת הטיוטה שלו. מעת לעת נעזר גם במחק. אני ישבתי בצד
והמתנתי בנימוס לתורי. כשהגיע זמן הפסקת הצהריים הוא הניח את
העיפרון והמחק בצד ולקח אותי אתו לארוחה. ניצלתי את פסק הזמן
שבין המרק למנה העיקרית כדי לשאול אותו מה תכניותיו לגבי המחשב
הנישא. הבוס השיב בהגינות. "הכול ישתנה" הוא אמר. "כלי כתיבה
זה פאסה. אעבור לכתוב במחשב. הוא זריז, מהיר ומייתר את הצורך
בדפים". "ומה יהיה עלינו?" שאלתי בחשש גובר. "מהעיפרון והמחק
אפטר " הוא השיב "ואותך אשמור. אתה נכס". הבשורה נפלה עלי כרעם
ביום בהיר. הרגשתי איך הדיו אוזל מראשי. אמנם אני מגיע מרקע
אחר אבל השנים המשותפות בחברת העיפרון והמחק בכל זאת יצרו
ביננו סוג של חיבור. יתכן וזה תוצר טבעי של חוויות משותפות,
יתכן ולמרות כל השוני התרגלנו זה לזה. אני חייב להודות שלרגעים
מסוימים אפילו התחלתי לחבב אותם. הצהוב ההמוני שבעיפרון היה
שינוי מרענן לעומת הלכה השחורה והדיכאונית שלי וגם הגמישות של
המחק הצחיקה אותי לפעמים. הם אמנם שונים באופיים ממני אבל בסך
הכול הם חבר'ה לא רעים בכלל, אמרתי לעצמי. צריך לנסות לעזור
להם.
"תקשיב לי" אמרתי לבוס בנחישות לא אופיינית. "זה ממש לא אותו
דבר לכתוב בנו או במחשב הנישא. כמה פעמים נתקעת באמצע היצירה
ומי נתן לך כיוון וחילץ אותך?. הרי שלושתנו ביחד זה ה"חיליק
מגנוס" של הכתיבה שלך. עם היצור הנישא הזה לא יהיה לך את
הלוקסוס הזה. הוא מה אכפת לו? היום אצלך מחר אצל מישהו אחר.
אבל אצלנו יש לך גם שאר רוח, אווירה שמביאה מוזה". בשלב הזה
כבר טיפס קולי במעלה האוקטבות מעוצמת ההתרגשות.
"לא הוצאתי סתם אלפיים חמש מאות על מחשב נישא כדי להמשיך לכתוב
בעיפרון ובעט" הוא ענה בלגלוג.
הבנתי שאין ברירה וצריך להתעשת. "אל תמהר" אמרתי לבוס "בוא
תנסה. את הסיפור הנוכחי תשלים רק אתנו כי הרי לא מחליפים סוסים
באמצע העלייה. את הסיפור הבא תנסה לכתוב על המחשב הנישא ותראה
איך זה. למה לזרוק את הקיים לפני שניסית את החדש?".
"סיפור אחרון ודי" הוא סיכם ונעץ מזלג במנה שהונחה לפניו.
כשעדכנתי את העיפרון והמחק בהתפתחויות, החלו הם לנשק בדמעות את
זרועי המוזהבת. אני חייב להודות שסוג זה של הכרת תודה גרם לי
למבוכה, אבל עם השנים למדתי לכבד את מנהגיהם השונים משלי.
ומה קרה מאז?
הסיפור ההוא הסתיים בעזרתנו. העיפרון והמחק נשארו בחדר העבודה
כמעין שריד מוזיאלי לשיטת הכתיבה של פעם. אותי, הבוס מציג
לראווה בתור סמל סטטוס.
מוזרים הם בני האדם. ממש כמו שני קופים הבוחנים זה את חשיבותו
של זה לפי מידת הצחנה העולה מישבנם, כך הם בני האדם. מחפשים
סמלים ואותות חיצוניים המעידים על מידת הצלחתם. ועט נובע, ממש
כמו מכונית פורשה או שעון רולקס הפך למוצר המעיד על יוקרתו של
בעליו. ואל תשכחו שאני לא סתם עט נובע אלא קוניגספדר שחור. אז
במקום לכתוב, נהייתי דוגמן המוצג לראווה בחזית הז'קט של הבוס.
מן גרסה מודרנית לסמלי משפחות האצולה. מעין שותף סביל לחיים
הטובים, ככל שיש לסופר חיים שכאלה. אז אני מסתובב עם הבוס
בהשקות ובקבלות פנים ובאירועי הענקות פרסים. בסוף כל מסע שכזה
אני שב עמוס חוויות לחדר העבודה. שם אני פוגש את צמד
הפנסיונרים, העיפרון והמחק, אותם שני חברים נאמנים מן העבר
המעבירים ימיהם בשלווה ובנחת בפינת שולחנו של הבוס.
ומה עם כתיבה אתם שואלים? מי בכלל רוצה לשרבט אותיות בעפרון
ולמחוץ מחק הלוך ושוב ולהעתיק בעט לנקי? הרי יש מחשב נישא.