הטלוויזיה הייתה דלוקה כל הלילה כולו, עם ווליום, ובבוקר היו
גם צעקות בטלפון, וכל זה נכנס לי לראש ולחלומות כשישנתי ולא
נתן לי מנוח. כשהתעוררתי כבר היה שקט, הטלוויזיה הייתה כבויה,
אבל גם המזגן, למרות שהיה חם מאוד. אבא היה טעון במשהו ולא היה
אכפת לי ב-מה, הוא אדם דרמטי, הוא חושב שהוא משחק בסרט. גררתי
את עצמי בקושי למרפסת, אחרי שירותים וכמה לגימות משקה קר,
וניסיתי לגרד שפיות מתוך הטבק של הסיגריות. הן לא עזרו במיוחד,
הסיגריות, ואני הכנתי לי קפה. הבן-אדם מתרוצץ טעון כמו פצצה
ומחכה שאני אפתח את הפה, אבל לא פתחתי. שתיתי את הקפה עם כמה
סיגריות וגם זה לא עזר. הוא הלך, וזו הייתה הקלה. לקחתי את
הכדורים שלי, קלונקס ורספידל, וחיכיתי שהם יפמפמו לי בדם
ויסדרו לי את הראש. זה לקח כמה הרבה זמן. חיזקתי את עצמי במשהו
לאכול וגם ויטמינים ושתיתי הרבה. שמתי מוזיקה. שני דיסקים
גדושים חלפו עברו נגמרו מהסוף עד להתחלה כשאני מחכה להיות
בסדר. כל דיסק כמעט שמונים דקות. אחר-כך הרגשתי קצת יותר טוב,
אבל משהו גדול היה חסר. מן גרעין ריק מלא חולי, ניוון וריקנות.
חשבתי שבטח אני עושה משהו לא בסדר, אבל לא ידעתי מה, וגם אם כן
הייתי יודע - לא בטוח שהייתי יכול לתקן. אני יושב עם הסיגריה
במרפסת, כותב לעצמי כתיבה חופשית, שירים ומונולוגים, והם
יוצאים מאוד צולעים ומבולבלים, אבל גם לזה יש מקום. שירים של
שנות השמונים מרגיעים אותי. אני חושב אם אני אצליח למצוא לי
משהו לאכול היום.