גם לי יש חלל, היא אומרת לעצמה ואוחזת חזק את תמונתו הממוסגרת.
שניים. נעמי יושבת על הכורסא הגדולה שיחד בחרו לה את הריפוד.
בורדו. היא נעה קדימה ואחורה כמתפללת. הקריינית בטלוויזיה מונה
את החללים החדשים מהתקריות האחרונות ואומרת שמספר משפחות השכול
גדל. שוב היא מתעלמת ממנה.
נעמי לא מביטה במסך. אני שכולה בעצמי היא ממלמלת לאזניה שלה
והמילים מעלות בעיניה מסך דמעות המטשטש את ראייתה. היא לבדה.
חסרה אותו כל כך עכשיו. לא מאמינה שאי פעם יתמלא החלל.
הקריינית ממשיכה להתעלם מעובדת היותה שייכת למשפחה. פעמיים.
פעם עם הבן בתאונת הדרכים ועכשיו הבעל עם המחלה הארורה.
כל רצונה להיות שייכת עכשיו. היא מחכה לשמוע מהקריינית את
שמותיהם ואת שמה שלה. תחינתה השקטה שוב לא זוכה למענה. ידיה
הרועדות, חסרות האונים, מוחצות את המסגרת. היא לא מרגישה
שהזכוכית פוצעת את כפות ידיה ושטיפות הדם מטפטפות על שמלתה, על
הכורסא והשטיח.
בבוקר היא תברך את הצבע ושוב תלך למסגר את התמונה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.