השמש הייתה במרכז השמיים; קרניה נעו באין מפריע עד שנשברו על
מיימי הבריכה המצוחצחת למשעי. על שפת הבריכה ניצב רמקול גדול,
ממנו בוקעת מוזיקה החרדה לכל צליל אחר במרחב.
ידיו של נער התנועעו לצלילי המוזיקה. מכנסו הקצר, רטוב ונוטף
מים. שיערות רגליו דבקות לרגליו, רטובות ומקובצות. אור וצל
שיחקו על גופו של הנער והבליטו את קימורי גופו השרירי והנוצץ,
את עיניו הבורקות בירוק ואת ידיו המטילות צל לכל עבר.
מולו רקדה אחת. רגליה עולות ויורדות יחד עם הבאסים המטרונומים.
רגליו החלו מותירות שלוליות של מי כלור על הרצפה הלוהטת. עקבות
רגליו מובילות אליה והיא מובלת לגדר החצר. ודאי זו המוזיקה
שחזקה בעת שידיו עלו מעלה. אור השמש כבר לא בעיניה אם כי צל
עתה מכסה את פניה. לא נותרו לה עוד צעדים, לכן עמדה. וכן הוא
נעמד מולה - גבוה ממנה לאין שיעור, נוטף מים, מסתיר השמש.
הרצפה נקוותה מים שאט אט התפשטו.