[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"
כדי להכניס את ה ,,- ...? מה זה בדיוק? - הדבר הזה  להקשרו,
חייב אני להקדים ולומר, שתחילתו בבקשה של  בית הספר היסודי
"חביב" באמצעות "הבית לעברית" לכבד את מחזור 1951 שהיום הם בני
80+ ולעשות לנו good time  לכנס אותנו, את מי שנשאר עדין ב"עמק
הבכא"  הזה, למפגש נוסטלגי, כדי שנראה את חברינו וחברותינו
החיים, פחות או יותר. נספר צ'יזבטים על הזמנים ההם, נשיר שירי
מולדת, ונהפוך שוב  לפטריוטים אמיתיים.
ואני כמו אחרים התבקשתי לכתוב משהו לכבוד זה.
מכיוון שזיכרונותיי היו שונים לחלוטין משל אחרים לרגע חשבתי
שלא למדנו באותו בית ספר. אבל "הצנזורה" כתבה מחדש את דברי
והוצא מהם כל מה שנראה לא politically correct  . תחילה לא
רציתי לקרוא, אבל נתרציתי וקראתי את הטקסט הדליל והדל
שבהזדמנויות אחרות לא הייתי חותם עליו את שמי.
ואם מישהו רוצה לקרוא את המקור, ולו רק כדי לעודד את חופש
הביטוי, אני מפרסם אותו בדף היוצר שלי.
זהו, זה הסיפור שאחרי הסיפור. ולמדתי שמאז היותי תלמיד, לא
השתנה הרבה. איך אומר טראמפ "אני תמיד רוצה לשמוע את האמת
בתנאי שהיא טובה בשבילי." הרי הוא לפניכם.

המפגש שלי עם בית הספר בודאי לא היה חביב, אבל הבטחתי להיות
חיובי, ולכתוב בהומור, אז כל הדברים שיאמרו כאן הם
הומוריסטיים, כלומר, הכול בצחוק.
השם החביב הזה :"חביב" הוא על שם איש ששמו היה "חביב", די בטוח
כשמו לא הוא. כי באותם ימים רחוקים התחשבו בדעתם של ילדים
ברגשותיהם, ברצונותיהם, בבעיותיהם, ובכבודם כמו בחמורים. לא
צריך היה להיענות לגחמות שלהם, אלא לגרום להם לרצות את הדבר
"הנכון", וכדי להשיג יעד כזה צריך להשתמש בסטירות לחי. כדי
שילד מקורי וקפריזי יהפך לאזרח מועיל, כלומר יחשוב כמו כולם,
וידע לחזור בדיוק על דברי המורה,  שהוא הסגן של אלוהים - ולכן
פונים אליו במורי, או ב"המורֶה", למורָה פונים במורתי או
ב"המורָה". ולא לשכוח, לפנות אליהם בגוף שלישי: הוא או היא,
לפי העניין.
 אמצעים נוספים שגם הם יכולים לשמש כ"מלמד בקר": כמו משיכה
באוזניים, או דגשים באצבע כפופה והעלבות... שלהן נצטרך להקדיש
פרק שלם. מכל הדברים המצחיקים שמעלה בדעתי, הכי מצחיק זה השם
של בית הספר: "חביב" שאולי חביב על מזוכיסטים.

  אני אקרא לו בהסהע-ראשל"ץ. שזה שמו האמיתי: ר"ת של "בית
הספר העממי ראשון לציון", ורק בשנת  1951 קבל את שמו 'המזויף':
"חביב". וזה היה כשעזבנו.
  אנסה לספר את תולדותיי במוסד, בהסהע-ראשל"ץ, מעיניו של ילד
מפוחד  שבעזרתו של בית הספר, הפך לנער מתוסכל. אבל קודם,
ברשותכם, נשמע מה אומרת המשוררת, אמירה המלט, על הילדות שלה:
  אוֹמְרִים שֶׁיַּלְדוּת מְאֻשֶּׁרֶת
 הָיְתָה יַלְדוּתִי שֶׁלִּי
 שֶׁוַּדַּאי זִכְרוֹנוֹת יֵשׁ לִי אֶלֶף
  וַאֲנִי לוּ יָכֹלְתִּי --
  מָחַקְתִי כְּהֶרֶף אֶת זֵכֶר דְּמוּתִי
  מְהַלֶּכֶת הָלֹךְ וּבָכֹה
  וּמֶשֶׁךְ-יַלְדוּת נוֹש-ֵאת עַל כְּתֵפִי
  לְבַדִּי בִּש-ְדוֹת-הַשֶּלֶף.

  היה כנראה קיצו של קיץ ואני רכוב על הָרַמָה של האופניים של
אבא. הגעתי לשעריו של בית הספר שהיה כמו היום אבל השלט אמר:
בהסהע-ראשל"ץ. או משהו כזה. המנהל אהרון קרון בחן אותי אם ראוי
אני להיכנס למוסד המכובד. הוא שאל אותי: "עד כמה אתה יודע
לספור? אפילו שהייתי ילד מפוחד, הוא נראה לי גוץ בלתי מזיק.
התמלאתי אומץ ואמרתי: "תשעים ושש"  בצניעותי לא יכולתי להתפאר
שאני סופר עד מאה, וגם יותר ממאה... ופתאום הבנתי שאני יודע
לספור 'הכול'... איש לא לימד אותי את המושג: "אין-סוף".
-"נו, ומה אחרי תשעים ושש?"
- "תשעים ושבע."
כך משך אותי בלשוני עד שאמרתי "מאה, מאה ואחת..."
"יפה," חייך אלי קרון, "אז עד כמה אתה יודע לספור?"
חשבתי בליבי מה הוא רוצה ממני? "אני לא יודע עד כמה". אמרתי
בסוף.
"יפה! אמר קרון, פתח יומן גדול באמצעו הראה לי בתחתית הדף.
"איזה מספר זה?" "מאה עשרים וחמש," אמרתי. הבנתי שעברתי את
המבחן הראשון בחיי.
 ביום הראשון ללימודים, אבא הסיע אותי על אופניו, הייתי נרגש,
ושמח כאילו שהסיעו אותי לשחיטה. ירדתי בשער בית הספר ברגליים
רועדות, לא ידעתי מה לעשות, אל מי לפנות. כולם נראו לי גדולים
ועסוקים, צועקים וצוחקים, רק אני רציתי לבכות. לא יכולתי לפנות
לאף אחד, התביישתי כי אני מגמגם. ובהתרגשות הזאת בודאי שלא
אצליח להוציא מילה. אישה נחמדה וחייכנית קראה שמות, ניגשתי
ובהיתי בפניה, ואז פנתה אלי, "איך קוראים לך?" ואני נורא רציתי
להשיב אבל מההפתעה לא יכולתי להוציא קול, היא חשה במבוכתי
והפנתה את השאלה למישהו אחר, ואז השתחררתי ואמרתי: "דניאל
צוקר," היא הביטה רגע ברשימותיה ואמרה אתה ב א' ראשונה ואני
המחנכת שלך. מיד נדבקתי לשמלתה וידעתי שניצלתי. הכיתה שלנו
הייתה למטה בחצר, בביתנים מקרטון ודבק נגרים.  על הלימודים אין
מה לספר, "שלום כיתה א" וכאלה, כמו תמיד. אבל הכיתה הכילה
ארבעים תלמידים, ישבנו בזוגות  ליד שולחנות תלמיד, עם חור
באמצע השולחן למעלה, שולחנות ישנים, משומשים, מלאי מסטיקים
דבוקים בצד האחורי של השולחן, שמות של משתמשים קודמים מכל
הדורות חרוטים עליהם -  עם הזמן הפכתי ידיד נפש של: נירה,
עמוס, יחזקאל, חרותה, יוספה, חיונה וחרמונה  -   מאירה לא
חילקה סטירות לחי, היא הייתה טובה מידי. וכולם אהבו אותה. אבל
זה לא פתר אף תלמיד מלהראות את פנקס התשלומים כהוכחה שהוריו
שלמו שכר לימוד, ולא עזר אם אמרת שאין להם, והם ישלימו בחודש
הבא. כמה ילדים חשו עלבון זה על בשרם. בדרך פלא הם היו לרוב
תימנים או ספרדים. לא, לא הייתה הפלייה אבל השיטה, כמו היום,
מתגמלת ילדים מבית אמיד ומענישה ילדים מבית עני.
 המבזה מכול היו בדיקות ההיגיינה: האחות נכנסה באמצע השיעור,
עם כוס חומר חיטוי, ושתי מסרגות.  תמיד בהפתעה -  לא רצו
שהתלמידים יתכוננו לבדיקה ויכשילו את הביזוי - המורה קראה לכל
תלמיד לבוא קדימה ולשבת ליד השולחן של המורה. הוא הראה לה את
הידיים הנקיות והצפורניים שאמא גזזה יום קודם. ואמרה למורה
לרשום, ת'  תקין או ל'  לא תקין. ואז חיטטה במסרגות בשער של
הקורבן, ואמרה שכולם ישמעו, אבל הם דברו בקוד. א' -  שכולם
ידעו שזה ביצי כינים, וב' -  שזה כינים חיות. ואז נידו את
הילדים האלה גם שלא היה אינטרנט. ובדרך פלא היו אלה לרוב
התימנים והספרדים.  לא, בטח שלא הייתה אפליה. זו הייתה העדפה
של הכינים.
  "אמרתי שזה יהיה מצחיק?" ואז הרבה תלמידים ותלמידות עשו
קרחת, אותם זה בטח לא הצחיק.  איך אני יודע... פעם האחות בדקה
אותי, הייתי בטוח שאני נקי ואני בכלל אשכנזי.  למרבה הבושה היא
אמרה א' חזרתי הביתה בוכה, אבל אבא עשה לי ולאחי חפיפת ראש
בנפט, וזה עזר לי להתגבר על הטראומה.
 היו עוד כמה דברים מצחיקים כמו הטעם המגעיל של המים בברזיה,
ואם מדברים על טעמים... אי אפשר לשכוח את מפעל ההזנה: שנמשך עד
כיתה ד'. תחילה שתינו חלב מכוס אלומיניום, שאיש לא ידע איפה
רחצו אותה בפעם האחרונה, והיה לזה טעם של אלומיניום ואחר כך
שתינו לֶֶבֶּן בטעם של אלומיניום, שהוחלף בשוקו בטעם של
אלומיניום.
  מה שלא סיפרתי שגם התלמידים לא היו בדיוק מנומסים, דניאל
אוסטין שהיה "בן אצולה" ולכן מותר היה לו להפיל בלוק בניה על
הרגל שלי. רק מהסיבה שבחצר היה עץ, עליו מונח היה בלוק ולידו
למרבה המזל הנחתי את הרגל שלי. המורה הסבירה לי שאני צריך
להתגבר ולא ללכת תיכף להלשין.  אותו דניאל אוסטין - שכיום הוא
עו"ד מצליח - בכיתה ג' דחף את השולחן שלו  לאורך הכיתה יחד עם
המורה פנינה, עד שלחץ אותה לקיר.  ורק אחרי שהראה לה מי הגיבור
שיחרר אותה.
  בכיתה א' כתבנו בעפרונות, נדמה לי שרק בכתה ג' הבנו לשם מה
החור באמצע השולחן למעלה. הַשַׁמָּש   -  שנקרא היום אב הבית -
מילא מג'ריקן דיו גדול את הקסתות (כלי לדיו שבו טובלים את
הנוצה כדי לכתוב. רב מילים) ולכלך את כל הסביבה בדיו. טבלנו את
ציפורן העט ולמדנו לכתוב כך. (זה צעד אחד אחרי הנוצה) לאמידים
שבינינו היו עטי נובע, שהיו דבר יקר למדי.  רק לדניאל אוסטין
היה הפלא האחרון, עט כדורי.
למזלי עזבתי את בהסהע-ראשל"ץ בכיתה ז' לטובת "בית החינוך א' של
זרם העובדים" בראשון לציון. וכנראה הוא האשם לסלידתי
מבהסהע-ראשל"ץ, כי הוא היה ההפך הגמור: התחלנו לקרוא למורים
בשמם. וכל אחד מאיתנו היה חשוב מספיק כדי שישמעו את דעתו, מה
הוא מרגיש ומה הם רצונותיו. במה הוא מתקשה? נכון גם המורים כאן
עשו טעויות, אבל שמחו להודות בכך, ולתקן. פתאום מותר היה לשגות
מבלי שהמורה ילעג לך. אכן היינו רק שנתיים במסגרת החדשה, ולאחר
מכן למדנו ב ג.ר.ר.ל (גימנסיה ריאלית ראשל"ץ ) לאלה שבאו
מבהסהע-ראשל"ץ הכול נראה טבעי. לנו שידענו שאפשר גם אחרת,
הייתה ההסתגלות קשה.
מסתבר שבזרם הדתי כיום מרביצים תורה תרתי משמע, ציטוט ממקו:
"המחנכים הרביצו לנו עד שהגוף שלנו פירפר"
"הצלפות עד זוב דם בחגורה וכבל מאריך. בישראל 2018 תלמידים
ממשיכים להיענש באלימות קשה.
"אנא תלמידים יקרים באשר הנכם, לא לפחד, ללכת למשטרה להתלונן.
אם לא למענכם, לפחות למען הדורות הבאים.

וכדי לסגור מעגל אצטט שוב מאמירה המלט הפעם על הזקנה:
לְרִגְבֵי עֲבָרְךָ כָּרַעְתָּ בֶּרֶךְ
רוֹבֵץ הֶעָבָר פִּתְחֲךָ כָּל הַדֶרֶךְ
וְהוא לְךָ יִַין וְסַם וְכִשׁוּף
כִי עָבָר אַתָה וְאֶל עָבָר תָשׁוּב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
די כולכם!
אתה עושים לי
כאב ראש, לוחצים
עליי כל הזמן,
ולפעמים ממש
מכאיבים לי.
תתחשבו קצת.
בלעדיי אין לכם
מה לחפש כאן...


המקלדת


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/6/18 6:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה