תדבר איתי אחרי זה, אחרי המלחמה, אחרי המוות
תדבר איתי כשלא יהיה כבר מה להגיד, רק אז תדבר איתי
תדבר איתי כשכולנו נמות, ואפילו לא יזכרו אותנו
תדבר איתי כשהחיים שלנו ייראו כמו זיכרון של חלום רחוק,
תדבר איתי כשכבר נשכח הכול
הם לא מבינים מה זה להיות אני, בנעליים שלי
שהשמיים יפסיקו להכות אותי כל הזמן,
אני משתדל לעשות מה שצריך, אבל אני צריך לדאוג גם לעצמי
הם אומרים שזה אותו הדבר, אבל זה לא מרגיש ככה,
לא במציאות בה אני חי
האבא שלי מעיר אותי בשש ואומר לי להעיר אותו בשמונה,
ואז אני הולך לישון, והוא מעיר אותי להגיד לי שהוא הולך
אני חוזר לישון, ואנשים דופקים לי בדלת בגלל כל מיני דברים,
חושבים אני חייב להם
אני פותח את הדלת, יורה בהם, וממשיך לישון
ואז באה עובדת סוציאלית, מאוד יפה ונחמדה, ואומרת לי מה לעשות
אבל אני לא רוצה לעשות את זה
אז היא אומרת שאני פחדן, ומפונק, ועצלן, וטיפש, ותמים,
ועוד כל מיני דברים שהיא אומרת בהזדמנויות שונות, תלוי
בסיטואציה,
כדי שאכנע ואסכים שהיא תתמרן אותי
אני יורה בה
ואז בא אבא מהעבודה,
אומר מה זה כל הגופות האלו ליד הדלת
הוא רואה את העובדת הסוציאלית המתה,
ושואל אם עוד פעם ניסו לזיין לי את השכל
אני עונה ש-כן
"הם לא לומדים, הפשיסטים האלה," הוא אומר,
וזורק את העובדת הסוציאלית דרך החלון
אני מכין לי קפה וממתיק ברעל
אבא יושב לצפות בחדשות
אני שואל אותו מה חדש בחדשות,
והוא אומר שהכול ישן ב-ישנות
אולי יש רוח חדשה שמתפשטת במדינה,
של אהבה ופיוס, ואהבה לזולת
אבל אני לא יכול, פשוט לא יכול,
לשכוח מה שעשו לי.
אה, המזרחי הדפוק דופק אתכם בתחת, אה?
תפתחו רגליים ותיהנו.
לא גמרתי אתכם. |