עת בא הלילה וחמק אל מיטתי,
מונח ראשי על כר אך מחשבתי נודדת.
בין סימטאות עבר בהן כשלה דרכי,
והבחירות אחרי שבזכותן צועדת.
עוד לא ניצחתי קו סיום באופק אין,
אך לעיתים בעליות קצת מתעייפת.
בעוד הקושי בין שלבי חיוך מסתנן,
אני נושמת כשעוד פסגה תלולה חולפת.
והדרכים הנן מורות ומלמדות אותי דרכן,
איך לא לשוב בהן ליפול ולדמם.
אני סופגת חוכמתן הן מנווטות אותי לאן,
אוחזת הגה אך הלב נותר דומם.
וכשפתאום שליטה ניתנת לדקה לזה הלב,
אז הוא מזכיר שיש שותף לי למסע.
אין ניוטרל, יש חיים ולפעמים גם קצת כואב,
הלב זקוק לחוות, לחיות ולהיפגע.
להתכשל ולהבין שגם השקט לפעמים,
תרופת ליטוף כדי לרפא את הפצעים.
לתת למישהו אחר להוביל לחוף של מבטחים,
זה לא חולשה, זאת החוכמה שבחיים.
ללמוד לשרוד גם את הגדול שבקשיים!