בסוף הוא עזב אותה. כבר זמן רב שנמאס לו לרוץ בשבילה ולהביא
לה, ולנקות אחריה, ולשקר לה מחמאות, ולספוג עלבונות שירתה בו.
נמאס לו מהצורך לציית כל הזמן, להיות הפודל שלה, עבד נרצע
הנתון למרותה. שנים סבל  והמשיך מכוח האינרציה אבל בסוף, ברגע
אחד, הכל התפוצץ.
בשנים הראשונות נהנה לרצותה, להביט בה במבט אוהב. העריץ את
גופה המושלם. אלא שאהבה וכוהל חד הם. שניהם משכרים ושניהם
מתפוגגים. בשל השמות שעשה הזמן בגופה, מאס במראה.  הקרבה
הגופנית ביניהם הפכה לזיכרון רחוק  המאופסן בקצה הארכיון
שבמוח. במיטה שכבו זה לצד זו אפופי רפיון מאז אותה פעם בה ניסה
להבעיר מחדש אצלה אש שכבתה והיא הדפה אותו מעליה בברוטאליות.
הוא את הלקח למד ושוב לא ינסה. בפעמים המעטות שאברו זעק לתשומת
לב,  הוא דאג לפרוק חשקיו בתנועות זריזות תחת מי המקלחת.
מה היה אותו קש ששבר לבסוף את גבו? עניין שולי ביותר. איזו
נזיפה אודות שקית אשפה שדלפה על רצפה בוהקת. לא משהו מיוחד.
קשות ממנה חלפו בין אוזניו וכלום לא קרה. והנה דווקא זו
המינורית, בערבו של יום חול, בלי רעמים וברקים ברקע, והשבר הפך
לעובדה מוגמרת. סוג של עייפות חומר שעמד איתן באלף מכות ובמכה
האלף ואחת, נשבר.
רק שתי מילים הוא אמר לה. "אני עוזב". ניתן היה לשער שיוציא
באותו רגע זעם ומרמור שנאגרו במשך שנים, אך במפתיע הוא ביטא את
אותן שתי מילים בשקט מצמית. בלי שום דרמה. היא לא ענתה. רק
צנחה על ספת הסלון מרוקנת ממחשבות ומרגש. כמו צעצוע שסוללותיו
נלקחו ואין בו כח אפילו לניד קל.
רגע לפני שדיבר, הוא הרגיש שזהו. נגמר המקום להכיל, אבדה לו
היכולת להמשיך ולספוג. אם לא יחתוך עכשיו, ישתגע. אז הוא פלט
את צמד המילים בחדות, מבלי להביט לעברה ומיהר להוריד מזוודה
מהבוידם. בנשיפה מהירה העיף שכבת אבק שנחה מעל, מאושר מן
הידיעה שלא הוא יצטרך לנקות הלכלוך. הוא הכניס פנימה מעט בגדים
ותחב פנימה גם את הספר שליד מיטתו. הוא חש התעלות בזמן שהוביל
את סוגרי הלשון הקפיציים אל ביתם, וקול קליק הנעילה שהשמיעו
נדמה היה לו כמנגינת פרשים הקוראת לו לצאת אל הדרך.
"כשתהיה לי כתובת אסמס לך כדי שתשלחי לי את הדואר " הוא הפטיר
ביבושת לכיוון ספת הסלון. ויצא.
כשירד מהאוטובוס בדרך נמיר הרגיש כאילו והוא מהלך באוויר. עול
של שנים ירד מעליו והוא הביט סביב כילד בטיול ראשון. ציוצי
ציפורים גרמו לו לעצור ולהקשיב עד שנזכר שכדאי למהר לפני שמשרד
המתווך ייסגר.
בערב, כשרצה לסמס לה את כתובתו, נאלץ לפשפש ברשימת אנשי הקשר
שבפלאפון. בשום אופן לא הצליח להיזכר במספר שלה. הוא חייך
לעצמו בסיפוק: "המוח ממהר לרפא את עצמו מטראומות".
השכונה בה התמקם מצאה חן בעיניו מן הרגע הראשון. בתי קפה
הומים, רוח נעורים, ענני עשן מתוק נישא באוויר. הראשון שקרא לו
"סבא" היה מלצר עם עגיל באף וקעקוע בזרוע והוא אפילו לא נעלב.
פעם ופעמיים ישב באותו בית קפה, נהנה להביט בצעירים שמסביב.
בערב כששכב במיטה ציין לעצמו שלא דיבר עם איש חוץ מהמלצרים
המתחלפים והקופאית במכולת שבפינה. לו רק יכול היה לקחת כיסא
ולהצטרף לשולחן עמוס בצעירים הצוהלים. אבל איזה נושא שיחה
משותף יש ביניהם? מה, הוא יספר להם שבגילו המתקדם עזב את הבית?
הרי יצחקו ממנו.
כעבור לילה נוסף של בדידות, החלה מתגנבת תחושת געגוע קלה. הוא
ניסה לסלקה אבל היא חזרה. הוא הסתובב לצד השני והיא חיכתה לו
גם שם. למחרת, כשנתקף בשיעול מתמשך, תלה זאת בעשן האוטובוסים
הדוהרים ברחוב הראשי בטרטור בלתי פוסק. כסיים לקרוא את הספר
שהביא עימו חיפש לשווא בכל השכונה חנות ספרים. כשהתלונן על
חסרונה בפני המלצר התורן, משך זה האחרון בכתפיו ופנה ללקוח
אחר.
כעבור יום, כשראה אותה חוצה את הכביש לכיוונו, הופתע לזהות
אצלו תחושה של שמחה. סוף סוף פנים מוכרות באוקיינוס של ניכור.
גם היא עברה דרך פתלתלה עד שראתה אותו בבית הקפה מעבר לכביש.
בתחילה, כשסגר אחריו את הדלת הייתה המומה. שלושים וחמש שנות
נישואין עברו על מי מנוחות ופתאום הפתעה שכזאת. היא, שרגילה
לתכנן מראש כל צעד ושעל, היא, שיורדת לשם כך לפרטים הכי קטנים,
נתפסה לא מוכנה. מהר מאוד התחלף ההלם בשנאה על שפגע בה. השאיר
אותה לבד. הרי 35 שנים טיפלה בו כמו בתינוק. נכון, היו לה
דרישות אבל רק כי רצתה שיהיה לו טוב.
בהיותה טיפוס אופטימי מיסודה, ניסתה למצוא את היתרונות שבמצב
החדש. תם סיפור ה"תוריד את הקרש בשירותים אחרי שסיימת". הנחרות
המטרידות יידומו. הר העיתונים שבסלון ייעלם וחסל סדר הזיפים
שנשארים על השיש אחרי הגילוח. היא חייכה לעצמה בביטחון נכונה
לאתגר החדש.
בלילה, לבד במיטה התקשתה להירדם. כל הלילה שכבה בעיניים
עצומות, הכריחה עצמה לישון אבל לא נרדמה. גם בלילה שלמחרת לא
ישנה. כל המיטה לרשותה ובכל זאת משהו מטריד. היא ניסתה להבין
למה היא לא נרדמת. מה חסר לה. ודאי לא גופו השעיר. גם לא ריח
זיעתו. את שני אלה דווקא הוסיפה לטור הזכות. מאוחר בלילה
הבינה: צליל נשימותיו. זה שלאורך שנים ליווה אותה בתהליך
ההירדמות. ממש כמו צליל מונוטוני של אורלוגין ישן המתקתק ללא
הרף, מהפנט את המוח ומטבילו במעמקי השינה הבריאה.
כדור שינה אחד גמל אותה מייסוריה והיא נרדמה. אוטו זבל שהתעכב
יותר מדי תחת חלונה לפנות בוקר, ניצח את הכדור. בחוסר ברירה
נטלה כדור נוסף והתעוררה בצהריים. כשקמה, נחרדה לקרוא בדף
ההסבר שבתוך הקופסא על הסכנות הגלומות בשימוש רציף באותם
כדורים.
כשישבה לקפה מאוחר, ניסתה לארגן המחשבות. למה עזב, לא הבינה.
מה כאב לו לא יכלה לדעת כי הרי הוא בקושי דיבר. תמיד חשבה שהם
מתאימים זו לזה ככפפה ליד. כנראה טעתה. משום מה ודווקא עכשיו
נזכרה בערגה איך תמך בה כשלא הצליחה להרות בשנית. כן, היה בו
גם צד טוב. בינתיים, מחשבה חדשה החלה מחלחלת. אולי יש לו מישהי
אחרת? לא יתכן,  מיהרה לשלול. הרי מי תסתכל על מציאה כמוהו.
ובכל זאת אולי? ואולי היא אשמה? היא לא הייתה צריכה להביט
במראה כדי לדעת אילו שינויים עבר גופה ברבות השנים. "דוגמנית"
היה מכנה אותה פעם. ומה נותר מכל זה עכשיו? החזה המפואר נהיה
לשתי שקיות צמוקות. העור המתוח הפך לשק רפוי. השיער הבוהק
הלבין והתמעט. תמיד חלמה על זקנה משותפת. תמיכה הדדית. והנה,
כזה אגרוף לפנים.  
היא הכניסה את המכתבים שקיבל למעטפה אחת גדולה שתישלח לאחר
שתדע את כתובתו. לרגע שקלה לצרף מכתב מפייס, אך לא. לה אין על
מה להתנצל. בערב בישר לה הפלאפון שהגיעה הודעה ממנו. "פדויים
4, תל אביב אצל משפחת מורנו". באופן מוזר חשה תחושת הקלה. יש
לו קורת גג ומיטה לישון בה. אחר התעשתה. "מה את דואגת לו" נזפה
בעצמה.
בלילה הבא נמנעה מנטילת כדור שינה. האזהרות שבחפיסה עשו את
שלהן. שוב נשארה ערה כל הלילה מנסה בלי הצלחה לשחזר את צליל
נשימותיו. מעת לעת הציצה מיואשת בשעון היד. מחשבה חדשה ניקרה
במוחה. החברים, איך בכלל תראה את פניה מולם. מה תגיד להם? איזו
בושה!
בסופו של לילה נטול שינה, קמה בהחלטה נחושה. במקום לשלוח את
המעטפה הגדולה לכתובת שנתן, תיסע אליו. לא חלילה להתחנן
שיחזור. רק כדי לראות את האישה האחרת. להבין מה מצא באותה צצקע
שלו. אולי אז תירגע ותוכל להירדם.
אחר הצהריים ירדה מהאוטובוס. ריח חריף של עשן מתוק חדר לנחיריה
וגרם לה להשתעל. היא שאלה בחור צעיר איפה רחוב פדויים
וכשהצביע, ראתה אותו יושב לבדו מחוץ לבית הקפה. המלצר הניח
צלוחית על שולחנו, כנראה חשבון, אמרה לעצמה. קצב פעימות ליבה
הואץ כמו בחורה צעירה המתכוננת לפגישה ראשונה. "תירגעי" נזפה
בעצמה. אבל רגליה מיהרו לעברו. היא שמחה לראות שהוא יושב לבד.
רק זה היה חסר לה, שתראה אותו מחבק איזה צעירונת. היא הבחינה
בחיוך שעלה על פניו כשהצטלבו מבטיהם. הוא קם לכבודה והיא
התקרבה מהוססת. לא ידעה איך לנהוג.
הוא לא ידע מה לעשות בידיו. הושיט ידיים לעברה ומיהר להסיגן
בטרם תקרב.
היא עמדה מולו מבולבלת. כנראה שאמר משהו אבל היא לא שמעה.
בהחלטה של רגע, הניחה את המעטפה על השולחן והלכה משם בצעד
מהיר. נחושה לקנות לעצמה שעון אורלוגין.