[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מולי גלסברג
/
כל עוד אמשיך למות

לאולם ההרצאות בבנין 'שטרסברג' צורה של משפך. אויר צונן שוטף
מפתחים בתקרתו וזורם מטה לעבר בימת המרצה. קפוא כמו בקבר כאן.
המרצה לקרימינולוגיה שאך נכנס עומד לבוש חליפה אפורה עניינית.
הוא נראה כממהר ליעדו הבא.
     על המסך מוקרן תצלום פנורמי של מזבלה שטופת אור שמש.
שוטרים מיוזעים פזורים בנוף, מחטטים בגבעות עגלגלות כמו היו
ארכיאולוגים. לעומתם לי קר. כמותם, הרמזים שאני מבקש נואשות
לקבל, הם לא נענים לי - הגעגועים שלי אליה יבשו, התרוקנו
ואבדו.
אני חריג בקרב הנוכחים באולם. גילי מופלג. כתמי זיקנה מכסים את
עורי. מצחי וסביבת עיני ואצבעות ידיי חרושים קמטים עמוקים. ויש
לי זכרונות מתקופה אחרת, לפני היות ה'ענן' המקולל.
פעם היה לאדם דף בפייסבוק. היום, לאחר מותו, הוא עצמו הופך דף
חי בפייסבוק. אומרים כי ההעתק הממוחשב ב'ענן' הוא כה מדוייק עד
כי הוא בעל תודעה זהה למקור. כנראה, לא יודע, לא ניסיתי לשוחח
עם ההעתק שלה לאחר מותה. אולי טעיתי בכך. מלבדי, לכל אחד באולם
מחכה נצח של קיום, ים של מערכות יחסים, מבלי שיידעו כלל שמתו.
לוּ נשאל היה המרצה עונה: אין עונש מניעת-גיבוי בחוק, כלומר
אין אפשרות של מתן גזר דין מוות סופי.
בחורה ארוכת שיער מבקשת לעבור, היא מאחרת, כמעט מבוהלת.
"סליחה," היא אומרת. אני מרים מבט ונתקל בעיניה הכחולות
השמיימיות, "וודאי, בבקשה."
הבחורה עוברת והג'ינס נדיב הגזרה שלה מרשרש כשהיא מתחככת
בריהוט. היא מתיישבת כמה כסאות בכיוון האמצע, שולפת קרם לחות
ומשפשפת בתזזיתיות את כפות ידיה. הייתי רוצה להציע לה, 'שבי
קרוב יותר', אך נחשול צורב בגרון מונע ממני להביט שוב בעיניה
המלאכיות, הן דומות מדי לעיניים הצוננות של אהובתי מפעם שמתה
לא מזמן, אך נשמתה חיה ונושמת ב'ענן'.
מאוחר מדי בשבילי להתגבות ולחפש אחר מותי אהבה חדשה ברשת.
איזוֹ 'גיבּוּיית' תרצה בן-זוג שהוא גיבוי של אורגינל אשר
גידול בצורת תפוח עץ בראשו זיהם את הנשמה שלו?  
שולחנות הסטודנטים מצופים פורמייקה לבנה 'ממוֹרטת', מילה
ששמעתי פעם כי נועדה לתאר דברים מבריקים, צוננים, כמו ליבו של
החבר שלי לשעבר, הגנב ששדד ממני את הבחורה שלי, הפחדן שגיבה את
עצמו במועד.
אלמלא פעלתי בנחישות, יכול היה החבר לשעבר שלי להיות מרוצה
מעצמו לעד, ומהשלל ששדד ממני. החוצפן עוד טען כי היא זאת
שהתאהבה בו על פני. אפילו פעם לא התחנן בפניי. ממש לפני שגופו
הומת בידי הוא הספיק להדוף את ידי המבקשת לגעת בלחיו בפעם
האחרונה, וארשת אכזבה נוראית עלתה על פניו. ציפיתי לפחד,
הופתעתי.
על השולחן הריק שלפני חרוטים איורים של סטודנטים משועממים.
ביניהם לב חצוי ובתוכו כיתוב מקווקו שדהה: 'מיקי אני אוהב
אותךְ, רוני'. אני פוגם את הפורמייקה. צידה המוסתר, צִבעו חום
כמו של דם קרוש.
המרצה מדבר על דברים מכריעים שקורים בעולם שבחוץ. אני מעיף מבט
בטאבלט שלי. הוא פתוח עליו. עוד רגע יתרחש באולמו שלו רצח
סופי. זקן ערירי ימחק את הגיבוי של קורבּנו, ואף אחד מהילדים
של ההוא לא יהיה מסוגל להצילו. גם בפעם הראשונה לא יכלו לסייע
לו, ועתה אין לי ברירה, אם לא אמחוק את גיבויו, יתגלה שרצחתי
אותו. אני מהסס. שולח מבטים אבודים לעברה של הסטודנטית. היא
שמה לב ומשיבה מבט תמים, גלוי עיניים, אל מסכת המוות מעץ
המבקשת את עינייה.
"סליחה," אני משפיל עיניי מטה למרצה.
רעדתי כשראיתי את ידיו חובקות אותה. מכאיב לי לחשוב שהגיבוי
שלה בענן מחכה לו שיתעורר לצידה. אולי אני האחראי אבל אותי כבר
אי אפשר להוציא להורג. אני כבר מת. ואילו הוא, לגביו אני עכשיו
האלוהים הטוב, ולכן חובה מוסרית נעלה עלי היא לגבותו. אני מהסס
אם לעשות כך או למחוק אותו לתמיד.
/: הקובץ שמכיל אותו נמצא במדור הביניים הוירטואלי הקרוי 'סל
המיחזור', הפרוזדור שיוביל אותו לגן עדן, או לשכחה. והיא, היא
עדיין מצפה לו.
שתמתין, מלאה ציפיות עד שתתמלא תְהִיה ודאגה, תהפוך פגועה
ומרוגזת, ותְאבד בו עניין, כמו שאיבדה בי אז ועיניה הכחולות
צוננות לעומתי, הנסוג מדלת דירתה ומתמוטט במעלית.
המסך של הטאבלט הופך מטושטש, מסנוור. איני מסוגל לראות את
האייקון שלו מבעד לדמעות. מדוע על חשבוני?
בגללם לא גיביתי את עצמי.
לא מגבורה, מפּחד לחיות לנצח.
התאבדתי, אז מה אני בוכה עתה. אני לא מציק יותר לסטודנטית
במבטים לעברה. הפסדתי. המזגן באולם ההרצאות הראשי שבבנין
'שטרסברג' ידוע לשמצה כמקפיא. ידי הקמוטה רועדת, אולי מְקור,
או מהפרקינסון או מלחצו של הגידול על עצב, אני לא יודע. אני מת
לרצוח אותו סופית. שלא יפגשו שוב לעולם. אולי אעזוב אותם, הוא
חייב לי אחת, אני לא מעניין אותם. בגללה איבדתי אותו. אני אגבה
את עצמי ב'ענן'. ידי רוטטת בין שתי האפשרויות. אני מעיף מבט
אחרון לעבר הסטודנטית, בתחינה אילמת, האם אני מתגבר עכשיו או
לא יכול? בתגובה לקליק על העכבר שעושה ידי קופץ חלון עם תמונתו
על המסך מולי, שואל, 'האם לרוקן את הפח לתמיד?'







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כן כן, גם אני
צפיתי בראסטי
ג'יימס עשרות
פעמים...




אחת שמושפעת
מהסנובה
הקולנועית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/6/18 15:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מולי גלסברג

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה