דני היה מדען. הוא חקר את הטבע, את שלל בעלי החיים המעניינים
והשונים שמבעבעים בכוחותיהם הפורצים מבלי להפריע זה לזה. היה
רואה במיקרוסקופ פלאות מעולמות אחרים. שאף לטוס באוויר התבונה
ולאסוף את כל אור הידע בעולם. הוא עבד מבוקר ועד ערב והשקיע
בעבודתו את כל פרי עץ הדעת החופשי של גאוניותו, ולפעמים נראה
לעצמו כמושבניק שטורח להפעיל מכונה לשפר מוחות אנושיים או
כקיבוצניק שמשרטט עד מאוחר בערב המצאות חכמות למכונות בתוך
שלווה של רוח, חושך ומים. לפעמים הרגיש שהוא מקריב את עצמו
למדע, כשהוא פושט ומשלב את זרועותיו המנויילנות והקפואות בשמש
הבוערת מבלי להשאיר לעצמו אישיות, ואחר כך מסתבך בין זכוכיות
של הידע עד שהן ניגנו ליד העיניים.
דנה זוגתו, הייתה אמנית. היא ציירה ברגישות של מכחול נדיב
משפיע בעדינות את הצבע על הניירות הרכים, אבל בהחלטיות של אשת
מעשה ועבודה, שכמו קימחה את זרועותיה בעוצמת הרגש שבה. היא גם
פיסלה לפעמים מודלים, לפעמים עירומים, הומוסקסואליים ואנושיים
מאד כחקלאים, ולפעמים חכמים ובעלי ביטוי רגשי חזק שפורץ לחברה
כולה. ידיה חיטטו בעקשנות תמימה במשך שעות בין קליפות צבע כמו
ארכיאולוגית עייפה כדי לסתת באובססיביות יופי מתוך כיעור.
הם הכירו בצבא. שם היו כולם באותם מדים, עם גאווה פטריוטית
ונוסטלגית שעפה למרומים עם הדגל. הזיעו בהנאה ובעוצמה מתחת
למדים כמתפלשים בבוץ החיים. הלכו ביחד למרחקים ארוכים ושרו
בסלסולים עמוקים שעלו ביחד לשמיים בקול אדיר. על הקודקוד היו
לפעמים נקודות מפוזרות של חוש הומור קליל וקצר. המפקד צעק
פקודות קצרות וחדות מבין כתפיו היבשות והמכוסות במדים צמודים
וקפואים, כשעל כתפו הימנית שרוע ישר רובה מאיים. בארוחה שמעו
סיפורים: על אהובים בחיל הים שהתכתבו שנים עד שהגבר טבע במבצע
והאישה בכתה בדמעות גדולות, ועל צעירים מוכשרים בקסדות
אווריריות וקרות שקופצים למשימות נועזות בספירה לאחור לעוף
באוויר הפתוח. חברים למדו בקולג' ואחר כך הקריבו חייהם בים.
אחר כך דני ודנה למדו באוניברסיטה. תלמידים ישבו וגמעו לתוך
כלי ראשם את חומר הידע המרתק בפיתוליו החומריים והרוחניים.
בקמפוס ישבו בקפיטריות וסעדו באוכל משובח. השמש זהרה מבין
העצים והדשא המפוארים וליטפה את הראש ואת הגוף. אפשר היה ללכת
על הדשא ולשוחח בעניין על הלימודים ועל יחסי אנוש, עד שמרגישים
כאילו הדברים מוקלטים בקלטת חזקה.
הם השתקעו בדירה בנויה יפה ונחמדה ליד שכנים קצוצים, אבל אז
התחילו המריבות. הם צעקו זה על זה שטויות נורות מהפיות הגדולים
והחצופים, וכמעט זרקו דברים זה על זה בתנועות מחזוריות, והיה
כבר כמעט נדמה שהם נהיים קצוצי שנאה בעצמם. אז החליטו ללכת
לפסיכולוג.
אריה, הפסיכולוג, היה אדם חכם. הוא דיבר איתם מתוך חוכמה
אנושית, מתוך שנים של ספרים עמוקים כקלטת של החיים. הם אהבו את
דיבורו ונקשרו למילותיו. כל מלה עוד פנינה. אפשר להם להבין
דברים באופן שונה, בהצבעה פשוקה ורחוקה אל העתיד, שמלמדת את
המוחות הקטנים והמתרפקים על שומן את רזי מוחו הכבד.
אריה הלך ברחוב ופגש בעבריין בשם בני, שהציע לו להצטרף למסיבה
עם סמים. הוא הסכים. כשבא, כולם היו מעופפים בין זולות החומרים
המסתלסלת באוויר. הם כבר לא נראו כמו אנשים. הוא פחד אבל ניסה,
כמו נער מתבגר שמתנסה באהבה. ההרגשה הייתה נפלאה: הוא עף
למרחקים ולשחקים האינסופיים, ואלפי תמונות צבעוניות ומעניינות
וגם מפתיעות מילאו את מוחו. הוא שכח את עצמו. אחר כך, הציע לו
בני ללכת אתו לזונה.
הם הלכו ברחוב בערב הצועק דממתו וראו בחורה הולכת ומכבה ברגל
את הסיגריה שלה על כביש מלא שלכת, ומרמה את שערה כאילו גבר
נצלן זרק אותה לשטוף רצפה. הוא לא רצה לגשת אליה, יש לו כבר
חברה והוא נאמן אליה.

אז התקרב שוטר וקרא להם: שוב אתה! אני אתפוס אותך ואראה לך מה
זה להתעסק עם החוק. השוטר היה סמכותי ונמרח בחוכמה עליונה
ומעשית עם ענייני החיים והאנשים, זרק הוראות פשיסטיות וניבט
מתוך מדיו הכחולים העפים לשמיים כמו באחרית הימים.
אריה התחיל לתת לדני ולדנה עצות רעות. הוא דיבר בטיפשות, זלזל,
התעלל נפשית ונראה כאדם פשוט. הוא היה עצבני וראו את זה היטב,
כמו במראה שקופה. הוא בער וקפץ והשתולל. הוא ניתח אותם בזלזול
והתרברב בידע שלו. דני ודנה היו יותר ויותר מודאגים. הם התחילו
להרגיש את תולעי הרוע מכרסמות בנשמתם ובאישיותם.
מאז היו מדברים יותר ויותר שטויות וגסויות. בור שחור ענקי נפער
בנפש דנה. בליבה נפלה גיטרה כבדה, ועינה הייתה למוטציה. רגליה
נהיו לעמודים זהובים, וגם שדיה הזהיבו כמו כדי להזהיר זרים
בחושך הערב מלהטריד אותה. אמרה שהוא מלחיץ אותה, והוא ייבש
שערו הצעיר והשחור ואמר שכבר אין תועלת לדון ביחסים. הם חשו
כשני ילדים קפואים בתוך רגע אסור עם תחושה של תפוח. עשו אהבה
באילוץ, בתנועות דפוקות עולות ויורדות בעצבנות משעממת,
ובמעשיות של זוגות נשואים מבוגרים שנמרחים עייפים בסגול
ובשרירים יווניים סרוחים ועושים את זה רק כהרגל חברתי מקובל
מבלי לדעת מה ההנאה, כאילו נר עומד ומשגיח עליהם. פעם יצא המון
זרע בתוך הקונדום בבת אחת והיה מגעיל, והשערות בלטו מוגדלות.הם
דמו לסוסים שמשתגלים במכות חזקות ופרימיטיביות ויורים המון
זרע. אחר כך דמו לג'וקים שפוסעים לתוך הערווה המלוכלכת, כמעט
חשבו שצריך לסרס אותם מרוב כעס על עצמם, ושצריך לדחוף להם את
האמת עמוק לאשכים.
אריה הלך ברחוב ופגש דתי. הדתי היה לבוש לבן כמו מלאך טהור, מת
ונדיב. הטלית שלו זהרה למרחקים ביופי חכם. הוא הציע לאריה לבוא
אתו לבית הכנסת. אריה הסכים, ובתפילה אנשים עלו בדרגות בשלווה
דתית אמתית ופתחו את השמיים עד ששלל ניצוצות מילאו אותם.
אלוהים חייך והודה. אריה התחיל לקרוא תורה. בתורה כל כך הרבה
חוכמות יפות שמשולבות ומשובצות מלאכת מחשבת. אז התוודע לקבלה.
סוד עמוק ושחור גרר אותו לתוך פלאי היקום המאירים את המחשבה.
העצות של אריה נהיו טובות יותר ויותר, עד שחזרו להיות כמו פעם
ואף יותר טובות. הוא חקר את הנפש ממש עד לעמקי התת מודע, כעוקר
שורשים. הקשיב לכל מלה שאמרו ואמר עליה כמה וכמה מלים טובות
ומסבירות עוד יותר. אושר מילא את דני ואת דנה. הפסיקו לריב.
דני ודנה ישבו משני צידי שולחן, ודני שם את כף ידו על כף ידה
והחזיק בה היטב. היא רעדה והסמיקה. דני נתן לדנה נשיקה אדומה
כתות על הלחי הצעירה והחמודה, והחזירה לו בנשיקה תמימה וקצרה.
הם התנשקו גם בערב נשיקה חמה מלאה מים ואינפנטיליות שנטמעת
בלילה המאיים. הם התגלגלו בכיף על המיטה, כייפו ביחד והרגישו
את רגליהם נפרשות כרגלי ילדים משתובבים ומתח מדגדג ומתוק מענג
את גופם. הם נסחפו בתשוקה וזרמו לתוך האהבה. הם עשו עונג שבת
ונחו עירומים ובהירים במיטה מוצעת יפה בלבן, לאור נרות
רומנטיים. הם אהבו. שני לבבות קטנים וורודים כחזירים הסתובבו
ושיחקו ביחד, וגדלו יותר ויותר. דני ישב עם דנה על הדשא בשמש
האביב וניגן לה בגיטרה, כשברקע נשמעה תיבת נגינה קסומה עם שיר
של ילדה קטנה. חום שקט מילא את האוויר וזרם בין הלבבות. אהבה
היא המלה הכי קרובה להבנת האלוהות, ושקד פורח בפה מזכיר אהבות
ישנות מסתווים חולים ויפים עם תוגה מתוקה. פרח אהבה מתוק ויפה
מלבלב בריקודים צבעוניים עדינים, ויוצאים ממנו קוצי דם עם
זיכרונות קשים מהילדות.
בחתונה דנה צעדה וירדה במדרגות רוטטת בשמלת כלה מפוארת כשלג
נמשך על האדמה. זרקו עליה פרחים בשלל צבעים וגדלים, וחייכה.
בחופה בכתה לתוך הכוס ודמעות נצצו ביין. הנשיקה הייתה ארוכה
מאד ומחייבת לאור כוכבים חותמים ומשביעים. אל הילד נקשרו
בחוטים כחולים והביטו בו בחמלה מתרככת בזמן שהיה רוקד. פעם נגע
בנר ונכווה. דנה האם טיפלה בו במסירות, ופתאום ראה בעיניה קרח.
תמיד יזכור את הרגע ששיחק רטוב במים במגרש משחקים כשאמו מחליפה
צעקות טורדניות עם השכנה שגם היא מחזיקה ילד, והחום התחזק לרגע
ועשה אותם יותר מיואשים ושוב נחלש. הבית ירוק ושקט.
הם מתו, אפר לא מנומס פוזר על הרצפה ובור שחור ענקי ובלתי נסבל
נפער בתוך נפש הקרובים כקוץ.מכאיב בתוך שדה פרחים עדינים. הם
עלו לשמיים ובאו לפני בית דין של מעלה. אלוהים דן אתם בכל
חייהם ובכל משמעות החיים. אמר להם שאנשים מחליפים ביניהם מעשים
טובים ורעים כמכינים חביתה, שלכל אחד ראי מזהב על החזה שקולט
התנהגויות של אחרים, שאנשים מחליפים מידע בדיבורים כמחשבים
ובורחים בבושה לקשרים רומנטיים יפים, שאנשים קטנים מהלכים
ברחובות כבובות לגו טיפשות, שכל מודעות מנהרה אינסופית בכיוון
פרטי שלה ורק אלוהים חודר לכל המנהרות ובזה הוא מהווה מצפון,
שהמחשבות בתת מודע כשפת מכונה של המוח, שמערכות יחסים נבנות
במסגרות מקובעות מתוך דיבורים שמקובעים לתוך המסגרת, שזרים הם
כחרקים קטנים ומזיקים והאנשים מסתגרים בתוך קשרים בין זרים,
שהדיבור הוא היגיון שחותך במלים קרות ככחול, מציג משמעויות
ברורות מחייבות ומובנות לכולם וזורם כבר הרבה דורות בין כל
האנשים בעולם בתנועות מחזוריות שנהיות יותר ויותר מורכבות,
ושרק אלוהים מבין את המלה "לא" בטוהרה כמו זכוכיות דקות מנגנות
על העיניים ועל המחשבה שבתת מודע. בסוף שלח אותם לגן עדן. אור
ענקי נפתח בפניהם, ואלפי פרחים וציפורים יצאו מתוכו וקיבלו
אותם באהבה אל העולם החדש. לעבור לעולם חדש זו חוויה נהדרת
וחשובה, כל החיים אנחנו עוברים בין עולמות כדי להגיע לגלות את
האמת.