יש לי חור בבטן, אומרת לי מרי. העיניים שלה חלולות. בעצם יש לי
חור בכל מקום אפשרי. אני ממלאה וממלאה והכל זולג ממקום חדש
ובלתי צפוי. זה כל כך מעייף היא אומרת וכל הברה שלה עטופה
ביאוש דק. אני רואה איך מזדגגות לה העיניים ואיך היא נכנעת
לקרברוס המושך וגורר אותה אט אט לממלכתו.
אני רוצה אצבעות שיסתמו לי את כל החורים. שהמאמצים שלי ישתלמו,
אחרת מה הטעם. את חושבת שיש תולעים גם במח היא שואלת אותי.
שעושות אותי כל הזמן רעבה לתשומת לב, לאהבה, לשפיות.
מרי תפסה אותי בדיוק כשהייתי בדרך החוצה, עם המפתחות ביד. זמן
רב לא התראנו והיא רזתה מאוד. רזון חולה. הירוק החתולי בעיניה
דהה להכאיב. זו לא הפעם הראשונה שהיא מתפרקת, אבל  זו בהחלט
הפעם הראשונה שאני רואה כמה רזתה, ומזהה בכל מילה כמעט את
היאוש ששנים השתדלה לחמוק ממנו. אחרי כל מאניה הדיכאון שלה
מחמיר והולך.
אני בדרך לאסוף את הילדה מכביש ששים וחמש, צומת ברקאי, והיא
בלי הטלפון. ברדיו דיווחו על ההפגנה של נהגי המשאיות שנוסעים
בכוונה לאט ומעכבים את התנועה.
אני כל כך רוצה לחבק אותה. בואי אתי, אני אומרת לה בלי לחשוב
ומצביעה על הניסן הכחולה. נמשיך באוטו. הצעדים שלה כבדים. היא
בקושי מרימה את כפות הרגליים כשהיא הולכת. אני חושדת בה שהיא
גם מסוממת. לגרירה הזו יש צליל של ויתור שצורם לי באזניים.
אני דואגת שתחגר ומתחילה לנסוע. מרי ממשיכה במונולוג. אני
מרגישה שהוא מופנה כלפי וכלפי חלק עלום בתוכה. היא לא רואה את
הדמעות שלי. לא כולם יכולים להלחם, אמרה. יש כאלה שנועדו
להפסיד מראש ואני דפוקה שלא הבנתי את זה עד עכשיו. באמת אין
טעם. כבר שש שנים שאני מתאמצת ומחפשת. נמאס עלי החיפוש ואני כל
כך עייפה מהלונה פארק הזה. אני רוצה כבר למות.
  הגרון שלי חנוק ואני מושכת פנימה ובולעת את נזלת חוסר
האונים. אנחנו עוד מעט מגיעות ואני מתחילה לפקוח עיניים גדולות
לאתר את מיכלי בצומת. אני אוהבת את מיכלי היא אומרת בטון
מונוטוני. והיא מאוד אוהבת אותך, אני מצליחה להשתלט על הדמעות
בדיוק כשעיניי צדות אותה בין שתי משאיות, בתחנת האוטובוס. אני
שולחת את האף והעיניים לניגוב בשרוול ימין, פוערת את העיניים
שתתפוגג האדמומית ולוקחת שאיפה גדולה. אולי זה הרגע, אולי זו
ההזדמנות לספר לה, אני אומרת לעצמי.
מיכלי נכנסת לניסן וכל כך שמחה לראות את מרי. יש להן אותן
עיניים. מה שלומך היא שואלת את מרי, מזמן לא נפגשנו. התגעגעתי
אליך. מיכלי שולחת יד ושמה על כתפה הימנית של מרי. מרי מוליכה
באיטיות את כף יד שמאל לסגור על ידה של מיכלי. גם אני היא
אומרת. גם אני.
אני מסתכלת דרך המראה על התום בפניה של מיכלי ואני לא בטוחה
שזה הרגע. עודי מהרהרת, היה זה בדיוק בצומת אלונית, פתחה מרי
את הדלת והשליכה עצמה לרגלי משאית שהגיעה מכרכור ופנתה ימינה.
בעוד שנתיים מיכלי תהיה בת שמונה עשרה ותוכל על פי חוק לפתוח
את תיק האימוץ.