בין הרים חשוכים הוא הלך לבקש פנייה
עיניי כוכבים ושיער שחור כפחם
הרים מתמוטטים עליו וחושך נוגס בו
צלליות שדים ועצים טורפים ויללות תנים
ארץ לא נודעת של חשיכה בלב הישימון
כלבים רעבים אוכלי בשר אדם
זאבים, שועלים, צבועים, וכאלה שאין להם פנים
אהובתי הכחולה, לאן לקחו אותך דרכיי החיים,
מדוע לא באת להציל נפשי
רעב הייתי ומיוסר, ונחשים אכלו בי
עקרבים ניפצו בי את הרעל שלהם,
ונסחפתי להזיות של אינדיאנים במערות סגורות לחות

טוב לבה לא עזר לו משום מה,
וחיבוקה החם והאוהב הפך כאב בתוך לבו,
כמו חור שחור
לב האדמה המדממת פערה את לבה,
והאכילה אותו ספקות ומרורים קשים,
אפילו טינה
אך לא חדל לחפש דמותה אף בלב הסערה,
כשהרוחות סערו והפכו את נשמתו לאדמה חרוכה
נע מתוך שיכרון, בין כאב לייסורים,
נע כמתוך עיוורון,
ממלמל שמה כמו תפילה, סוגד לעצם קיומה,
מתהפך בשנתו וצולל לבאר עמוקה.