אמרתי שאני אכתוב את מה שיש לי לכתוב,
אבל החתול שלי מת, הצמח התייבש, העלים נגזזו, והברז דולף
לכן אני לא יכול לכתוב עכשיו, אני עסוק
אבל בכל זאת אכתוב שלא אכפת לי היום או מחר, גם לא אתמול,
כל מה שיש הוא כל מה שיש, וזהו זה
זה יכול להיות הצבע המתקלף על הקירות,
או הרקבובית שמתפשטת בתקרה
זה יכול להיות אני בתוך שמיכה,
מאונן או יישן או חולם
זה יכול להיות הקול שמשמיע המאוורר כשהוא מנענע את הכנפיים
שלו,
או הילד שצועק ברחוב כאילו סוף העולם הגיע
זה יכול להיות המבט הקר הצונן של האישה שהייתי אוהב,
לפני שפרשה כנפיים ועפה לעולמות אחרים ממני
זה יכול להיות כשאבא מתעצבן, ומאשים את כל העולם חוץ מעצמו
זה יכול להיות אני, שקצת דומה לו
זו יכולה להיות המגלשה הלוהטת בקיץ,
כשהבן-דוד הגדול דוחק "למה אתה לא מתגלץ'?"
או אולי אפילו הקרוסלה שמישהו מסובב מהר מדי,
"מה, אתה מפחד להסתובב?"
אני חוסם עצמי לעולם כי העולם הוא חיה טורפת,
רק יבוא וייראה מי שירצה מה נשאר ממני
דפיקות באמצע הלילה, מי זה? "משטרה"
זעקות שבר של אישה בבוקרו של יום כשגילתה שאימה הלכה לעולמה
זה יכול להיות הירח, כמה בנאלי, שאני לא מעז להביט בו,
או הפחד מפני שיגעון או מחלה
זה יכול להיות אני, בזמנים טובים, כותב עד כלות הנשמה
או האצבע שמשתחררת אחרי שנלכדה ב-חור
אבל הכול גדול מדי לעיניים נפחדות של עולם מעשי והגיוני,
בו אם אתה לא מרוויח מזה כסף, אז "למה לעזאזל אתה עושה את
זה?"
יש סיבות נסתרות, לא נבין, לא נדע...
או ש-כן, אבל כל אחד לעצמו
כמו כשאנשים רצו אותי רק כשנוח להם,
גם אני רוצה אותם עכשיו רק כשנוח לי,
ולא נוח לי עכשיו!
אז תתפסו מרחק
וכשיירד המבול על הארץ, אולי הודיע לנוגעים בדבר על שינויי
העדיפויות.