אמא, מה דעתך להתלוות אלי לקניית מגפיים ברחוב הנעליים, נווה
שאנן? אני לא בטוחה מה לקנות, ואת מנוסה ומבינה. הרי עבדת
בסנדלריה זמן לא קצר, אמרתי לאמא.
אני הייתי כבר בת עשרים וחמש או שש, גרתי בקבוץ אחר, עבדתי
ולמדתי, חייתי ברשות עצמי, אמא כבר היתה בת 60 פלוס, וגרה
בקבוץ בו גדלתי. אבל כל שבועיים שלושה הייתי מבקרת שם את הורי,
ואמא עדיין היתה די 'בסדר' מבחינת תפקוד. זה לא היה מבצע שלא
תוכל לעמוד בו, לנסוע לתל-אביב, ולבוא להסתובב ולעשות קניות,
על אף שקניות עם אמא היה משהו חריג. לבקר, לישון ולאכול, בבית
ההורים כן, אבל רוב הדברים שהזדקקנו להם היו מסופקים על ידי
הקיבוץ, וקניות עם אמא בתל-אביב היו ממש משהו נדיר. למעשה כמעט
ללא תקדים. זכרתי הזמנת חצאית פליסה אפורה מצמר אצל תופרת בגיל
שלוש עשרה, בתקופה שבה גרנו במושב- ובעקבותיה מדידה פעם
אחת-טוב, זה לא נחשב, הייתי רק בת מצווה, ושנאתי את החצאית
שהיתה מצמר אפור ודוקרת. לא אהבתי את הצבע, וגם, היה קר מדי
ללבשה בחורף... באותה הזדמנות גם הזמינו אצל צלם מקצועי סדרה
של שישה צילומים בכריכת קרטון, צילום שהתבצע בחנות שלו, עם
תאורה מיוחדת ששערי הארוך והשטני זהר בו, ונראיתי כמעט כמו
יפהפיית העשור! אחת או שתיים מהתמונות ההן שמורות באלבום נשכח
אי-שם עד היום! זה עלה להורי המון כסף, אז, וגם זה התבצע לקראת
בת המצווה  כאירוע מיוחד. אה, כן, לזה התלוותה גם חולצת הרקמה
הרומנית ההיא, שאהבתי מאד ונקנתה באותה שנה רחוקה.
זכרתי גם קניית חליפה ביחד בחיפה, סמוך לקיבוץ ילדותי, לרגל
הגיעי לגיל עשרים ואחת, כשאמא הזמינה אותי  לנחלת בנימין,
ושוטטנו בחנויות עד שהתאהבתי בחליפה משובצת שחור ולבן, חצאית
וחולצה מפלנל, שהחמיאו לגזרתי. זו שירתה אותי גם בימי הרומן
המיתולוגי שלי...אבל אני גולשת...
אבל כל זה קרה מזמן, ולרוב לרגל אירוע מיוחד.
אמא, שעדיין היתה ניידת למדי, היתה מגיחה מפעם לפעם לבקר בעיר
הגדולה, בין על מנת לראות את אחיה, הדוד האהוב שלי, אשתו
והילדים, או כדי לבקר בבית חברתה הותיקה ובעלה-ידידיה מנוער,
מהעיירה, אי אז לפני שנים רבות, קשר שמעולם  לא ניתק. היא
תכננה ביקור כזה, וסיכמנו לעשות באותה הזדמנות סיבוב קניות
ברחוב שבו עשרות חנויות של נעליים, כפי שהיה רחוב נווה שאנן
בימי זהרו, חנויות בהן כל סוג נעל, סנדל, כפכף שרק תעלה על
דעתך, ובכל המחירים.
חוץ מזה, באמת, אמי היתה אחת מאותן נשים בודדות שהבינו לעומק
בנושא נעליים, שנענו לאתגר ועסקו דווקא במקצוע 'גברי' בין שאר
העבודות. זה היה זמן רב לפני כן, כאשר עדיין הייתי ילדה בת שש,
שבע; זכרתי את הביקורים בסנדלריה בה אמא וכמה גברים תפרו
נעליים וסנדלי-עור לילדי הקיבוץ, וגם בצעו תיקונים כמובן, במשך
כמה שנים. מובן שהבינה הרבה יותר ממני בכגון דא. מה זה עור
אמיתי, מה עשוי נכון ויחזיק לדורות-כנהוג אז, כלומר הנעל נבחרה
על פי השרידות של הנעל בין השאר, בנוסף על היופי והנוחות.
התחלנו את הסיור, נכנסנו לחנות אחת, שניה, שלישית...באחת לא
היה מספר הנעל שלי-שכן בגלל גבהי גם רגלי גדולות יחסית, בשניה
לא מצאנו משהו סביר מבחינת הצבע, שלישית - העקבים היו גבוהים
מדי לבחורה גבוהה כמוני, מה שיגרום לי למעוד וגם להרגיש לא
נוח, נישאת מעל רוב בני אנוש מהשורה... באחרות נגמר מלאי נעלי
החורף;
בקיצור, חסרות נשימה הגענו, לבסוף לחנות שבה מצאנו מגפי עור
מרופדים בצבע קוניאק, עם עקב נמוך, שאהבתי ואפילו התאימו
מבחינת הגודל והמבנה לרגלי.
כמה זה עולה, שאלה אמא את המוכר?
מאתיים לירות, הוא ענה.
כל כך הרבה? אבל ראיתי את זה בששים בחנות סמוכה, זה סוף העונה,
וכתוב...
גברת, כמה את יכולה לתת?...מאה?
 הבאנו הרבה פחות! לא התכוונו..(זו היתה האמת. הבאנו מה שנראה
לנו בערך מחיר סביר לאז.)
תני תשעים...
בואי, נלך אמרה אמא,
...שמונים...
אין לנו...
תני ששים!
כאן אמא שלי, הסוציאליסטית בכל רמ''ח נתקפה זעם: מה, זה מה
שאתם עושים? מרוויחים פי שלוש ממחיר הנעל? הרי מסתבר שגם בששים
עדיין תרוויחו! בואי, תפסה אותי בזרועי, נלך.
הלכנו. בחוץ אמרתי לה: אמא, מה קרה לך, הרי הורידו לנו המון
במחיר?
אצל כאלה לא קונה! גנבים כאלה, שמנסים להרוויח פי שלוש וחצי
מהמחיר האמיתי של הסחורה! אני לא יכולה בכלל לראות את
זה...בחיים לא אחזור לחנות הזו!
והלכנו. שלוש חנויות משם מצאנו את מבוקשנו בששים לירות. המחיר
המוצהר היה שמונים, והם הורידו עשרים. מגפי עור בצבע קוניאק,
גבוהות, שהשתמשתי בהן חורפים רבים. ובכל אחת מהפעמים זכרתי את
הלקח שלימדה אותי אמא.

שיעור מאמא.       27.5.2018