[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מולי גלסברג
/
רכז אפרסקים

      על רקע האופק, למרות האובך התמידי הרובץ עליו, אני יכול
לראות בעומק הים את הכּרבולות החומציות האופיינית של
הפָּאנְצֶרים, או אולי אלו סילוני נוזל-ההדברה שמשגרים - בטוח
בהצלחה -המגינים שבספינות, כנגד להקות המזיקים?
    אני בטח נראה כמי שאין לי קשר לעניין הקרב המתחולל
קילומטרים ספורים מהחוף - עם פחית משקה סודה קר בידי, זרוק
בכורסא מאובקת בבסיס המאולתר שבנתה העיריה בחוף התיירותי של
פעם,  ורגליי פשוטות קדימה בחול שהיה פעם לבן. עד כדי כך הם
התקרבו הפאנצרים? כי אותה תמונה חוזרת בכל חוף של עיר שיכול
לאפשר לעצמו מגננה. מנגד, בכלל רוב קווי החוף ננטשו מזמן.
 אני מאחר? היכן שאר אנשי הקבוצה? בטח כבר ירדו לספינת
"הדייג". לרגע אחד הפחד שלי לאחר ליציאה לים נעלם תחת גל משונה
של תקווה. אולי אלה בים, שהתגייסו יום לפנינו, ניצחו שם הפעם
ואין צורך בי כרגע?
       באמת אין לי קשר. למי יש? אלא שעליתי בהגרלה, ליטרת
בשר הכרחית, ולא הייתי חולם לקחת את המשפחה ולברוח. ולאן?
בשביל לברוח שוב, מהגרלה בעיר אחרת? היתרון בעיר גדולה כמו
העיר שלנו הוא שאם אתה יוצא בחיים משירות המילואים על ספינות
הדייג, יש לך ולמשפחה כמה שנים שקטות, כך לעת עתה. קצת מזל
והילדים גדולים דיים להבין ולספוג את ההיעדרות שלך, לפני
שיצורפו בעצמם להגרלות. ככה זה כשלאוייב אין פנים, והוא מוטציה
מבשרנו שלנו, מאכלסיו המנוּפְצארים של רצועת החוף המסכנה
והקטלנית.
הכימיה הארורה של הפאנצרים, השמיים והחול והצמחים, מוכתמים
צהוב בגלל אלה. אני רוצה להסיר את המסיכה, להיות לרגע כמו
שהייתי פעם, ילד חופשי בחוף לבן תחת שמיים כחולים. אני לוקח
לגימה דרך הקשית ומסתכל סביב על הטיילת החלודה והנטושה. איש לא
מתקרב מרצונו לחוף. מנגד, איש לא מתרחק מדי מרצועת החוף
מרצונו, הנַפְצָאריות הטורפות של פנים הארץ הן חוויה אכזרית
יותר. אני מעדיף לטבוע בים, מלהימשך למות בשקיעה בחול עודי
עושה מילואים כנגד תולעות העפר הארורות ההן, גרועות מזומבים
בכושר העמידה שלהן אל מול סילוני ההדברה - ... שיח קטן ירוק
ומטופח, מוגן בשק ניילון, תופס את עיני. אני תוהה מי המגדל
הנאמן שלו בבסיס הרעוע הזה, שוותיק דיו להתמיד כך - בטח הרס"ר
בקבע. מזל שהצלנו את מקצת העצים מהמחלות שהביאו אלו ואלו, אחרת
על מה היא הייתה שואלת אותי?
ניכר שהכרבולות מתעצמות. אזעקה נשמעת. הספינה הבאה מוכרחה
לצאת. עלי לזוז לרציף, עכשיו, אם איני רוצה להיות מוצא להורג
בכיכר בעיר לנגד ילדיי. "אני אחזור עד החגים," אני נזכר כיצד
שיקרתי לה ברוך, והשתדלתי לשמור את חיוכי אל מולה. ילדתי
קיפצה, "אני וונדר-וומן ואני אחלץ אותך," היא נופפה באגרוף
קמוץ. אני רוכן לאסוף את הצ'ימידן וקם לעשות דרכי לרציף המטונף
משאריות חומר הדברה ודלק. ריח  אלקאלי חריף חודר את המסיכה.
חומר ההדברה שאתיז בתותח, בנסיון להפוך את הפאנצרים לגושי מלח.
למטה בספינה מחכה לי וודאי רכז אפרסקים סינטטי, לחזק את מערכת
החיסון לקראת הקרב.
אמרתי לה, "אני אוהב אפרסק."
"מה זה?" היא שאלה במבט תמה.
"אני הולך לצבא," הדגשתי. היא חייבת לזכור שכך זה הסתיים.
בגבורה של אבא. את שאר הסיפור שלה היא תצטרך להשלים לבד.
את חייבת להצליח לשחרר עצמך, יפה שלי, הנערה שגדלת להיות, אני
כבר לא מקווה שהצלחת, אני חייב להיות בטוח בכך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פעם יהודה ברקן
עשה מתיחה שלא
תאמן, הוא מכר
בייגלך שיש צמר
גפן בתוכם!!




מעריץ


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/5/18 4:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מולי גלסברג

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה