[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דידי פריימן
/
עם הספר

ערב חורפי אחד הסתובבתי במושבה הגרמנית בירושלים, מנסה להרוג
חצי שעה עד לארוחת ערב שקבעתי עם ידידה ותיקה. אני אוהב את
האווירה של ירושלים. משום מה אני תמיד מרגיש קצת בחו"ל כשאני
מסתובב ברחובותיה. לפתע החל גשם זלעפות לרדת ובחיפוש אחר מחסה
מצאתי עצמי מדלג לתוך חנות ספרים משומשים. הדלת נסגרה אחריי
באטיות משמיעה דינג-דונג נעים בטלטלה את פעמון הכניסה הקטן
התלוי מעליה. הסתכלתי סביב ולא ראיתי נפש חיה. החלטתי להסתובב
קצת בחנות בתקווה שהגשם יפסק בקרוב. ריח חזק של ספרים ישנים
בעלי דפים מצהיבים עמד באוויר, שונה מאוד מארומת הספרים החדשים
שלרוב מריחים כשנכנסים למקום כמו סטימצקי. אור צהוב ועמום שרר
בחנות. "שלום?" קראתי לא חזק מדי, אך גם לא חלש מדי, בתקווה
שבעל המקום יופיע וידע שמישהו נכנס לחנותו, אבל שום תגובה לא
הגיע. המעברים הצרים עמוסי הספרים עד התקרה יצרו אקוסטיקה
המעמעמת כל קול ובולעת כל צליל. בקושי שמעתי את ה"שלום" של
עצמי. התחלתי לשוטט בינות לספרים במעברים הצרים כשסביבי רק
ספרים על גבי ספרים. החנות היתה בנויה כעין מבוך מעבר צר אחד
הוביל למשנהו ללא סדר ברור. על חלק מהמדפים היה מוצמד שלט קטן
כתוב בכתב יד המתאר את סגנון הספרים המונחים עליו: "ספרות
מקור", "ספרות מתורגמת", "מילונים" וכו'. המשכתי לשוטט כשלפתע
ראיתי על אחד המדפים שלט ועליו כתוב "ספרים עם הקדשה". עצרתי
ליד המדף והוצאתי ספר אחד. פתחתי את הכריכה ומצידה הפנימי היה
כתוב:
"מנשקה, קבל שי צנוע זה עבור תרומתך הגדולה במיגור הקדחת
ממושבנו,
ביתנו - ביתך,
שדותינו - שדותיך,
יבולנו - יבולך,
חיימקה וכל החברים מנהלל."
מיששתי את כריכת הספר כאילו אני מחזיק חפץ מוזאוני והחזרתי
אותו למקומו. הספר הבא שהוצאתי נראה הרבה יותר חדש ועל דפו
הראשון נכתב:
"אורי שלנו,
מאחלים לך שירות עם משמעות,
שמור על עצמך וחבריך,
כבר מתגעגעים אליך ומחכים לך כל שבת בבית,
גאים, אמא ואבא"
את ראש הדף עיטר התאריך 14/7/1970. תהיתי ביני לבין עצמי מה
עלה בגורלו של אורי ולמה הוא לא שמר על מתנת הגיוס שלו? בקצה
המדף בצבץ ספר בכריכה קשה. החלטתי להציץ רק בעוד הקדשה אחת
לפני שאנסה למצוא את דרכי חזרה אל הכניסה כדי לראות האם הגשם
פסק. ההקדשה שהופיע על צידה הפנימי של הכריכה היתה כתובה בדיו
כחול ואותיות מסוגננות להפליא כאילו נכתבו במשיכת קולמוס:
"גם כשהלכנו בגיא צלמוות,
הקשבנו איש לנפש רעהו.
גם כשיקדה האש סביבנו,
לא פסקה האש בלבבנו.
ואף שלעולם לא נתראה עוד,
לא נוכל לעקור זכרונותנו.
אין אני כועס,
כן אני כואב,
כי איני יכול יותר.
תמיד איתך,
איתמר"
ההקדשה נגעה לליבי והסקרנות כרסמה בי. מה טיבה של הקדשה זו,
ואיך אדם המקבל ספר עם כאלו מילים לא שומר עליו? החלטתי לחפש
את בעל החנות כדי לנסות ולהבין את היסטורית הספר הזה. לא היה
פשוט למצוא את הדרך לכניסה, עברתי ממסדרון למסדרון מחפש מוצא,
ולא פעם חזרתי על עקבותיי ומצאתי עצמי במסדרון מוכר. בסוף
נמצאה הדרך ובכניסה ליד הקופה הרושמת ישב אדם מגודל זקן ושער
לבן עבות לראשו.
"שלום."
"וברכה."
"רציתי לשאול לגבי הספר הזה" והצגתי בפניו את הספר.
"מה תרצה לשאול?"
"לקחתי את הספר מהמדף של הספרים עם ההקדשות, ורציתי לשאול לגבי
ההקדשה ואיך התגלגל הספר לכאן ולמה בעל הספר לא שמר אותו?"
הוא הביט בי דקה ארוכה ואמר: "אני לא יכול למסור מידע לגבי
ההקדשות שנמצאות בספרים."
"בבקשה, ההקדשה הזו מאוד מיוחדת ונגעה בי. אני רוצה לדעת עליה
קצת יותר."
הוא הושיט את ידו בסימן שאגיש לו את הספר, עיין והנהן בראשו.
הוא שב להביט בי ואז אמר "תבוא מחר בערב אחרי הסגירה", הניח את
הספר במגרת השולחן שלפניו ושב לעיסוקיו. הסתכלתי עליו קצת
בתמיהה, למה הוא לא יכול לדבר איתי עכשיו, אבל לא רציתי להציק
לו אז יצאתי מהחנות ותכננתי לחזור מחר בערב. בחוץ פסק הגשם,
הסתכלתי סביב כדי לזכור היטב את המקום והמשכתי לדרכי לארוחת
הערב.

למחרת, הייתי חסר סבלנות, ההקדשה הדהדה בראשי לאורך כל היום
ומצאתי עצמי בודק שוב ושוב את השעון בצפייה לבוא הערב. לקראת
חמש כבר נכנסתי לאוטו ועשיתי את דרכי לכיוון ירושלים. ערב צונן
קידם את פניי כשיצאתי מהאוטו וקצת אחרי שמונה נעמדתי בחזית
חנות הספרים. המקום נראה סגור. הצצתי דרך חלון הראווה וראיתי
אור קלוש בוקע מחלקה האחורי של החנות. לחצתי על ידית הדלת והיא
נשמעה לפקודתי ונפתחה בקול חריקת צירים ודינג דונג מוכר.
הילכתי כמעט בחשכה במבוך החנות לכיוון האור המרצד, ובקצה
האחורי של החנות מצאתי את האיש המזוקן מאתמול יושב שלוב ידיים
בפינה אפלולית על כיסא נדנדה חורק כשעל השולחן הקטן שלצידו נר
לבן דולק ולידו מונח הספר מאתמול.
"שב" הוא אמר בנחת והצביע על כיסא העץ שהיה מונח מולו.
התיישבתי, הכיסא נאנק תחת כובד משקלי, לא אמרתי מילה.
"את ההקדשה הזו כתב בחור בשם איתמר, כפי שאתה יודע, לבחור בשם
יוחנן. שניהם גדלו יחדיו בשכונת קרית משה בירושלים דלת מול
דלת. יחדיו הם הלכו לתנועת הנוער בני-עקיבא, לבית ספר היסודי
ממלכתי דתי בשכונה ואח"כ לישיבה תיכונית נתיב מאיר. בגיל
שמונה-עשרה הם רקמו תכנית והחליטו לצאת למסע שיחזור יציאת
מצריים. הם תכננו ללכת ברגל מהפירמידות בגיזה עד לירושלים דרך
מדבר סיני בעקבות אבותנו שיצאו ממצריים. הם האמינו שסופו של
מסע זה יעלה את רמת קדושתם לרמה של מלאכים ובכך יהיה ביכולתם
לקרב את ביאת המשיח. בתחילת חודש מאי של אותה שנה הם גנבו את
הגבול למצריים ליד עזוז וחברו לשבט בדואים באזור אל-קוסימה
והצליחו לשכנע את אחד מחברי השבט להעביר אותם על גמלים עד
לגיזה. הדרך הייתה ארוכה וקשה וערכה כשלושה חודשים. החום במדבר
היה כמעט בלתי נסבל עבורם, אבל זה היה החלק הקל של המסע,
מכיוון שכשהגיעו לגיזה הם עשו אחורה פנה והחלו את דרכם חזרה,
והפעם ברגל ובנתיב ארוך ופתלתל שהלך בעקבות בני ישראל.
כשהעפילו למרום הר סיני הם הרגישו התעלות רוחנית וישבו חבוקים
שעה ארוכה כשכל המדבר פרוש תחתם. כשחצו את הגבול חזרה לישראל
דרך נחל קדש ברנע נפשו של יוחנן כבר הייתה נגועה בחיידק
הנוודות הבדואי. כחודש אח"כ הם השתטחו על ריצפת רחבת הכותל
בירושלים כשהם מתייפחים בבכי מאושר והתרגשות."
הוא פסק את סיפורו, שלף סיגריה, הצית אותה בעזרת הנר והחל לעשן
בשקט בזמן שהוא מתנדנד קלות על כיסא הנדנדה החורק. כשהגיע אל
הפילטר פתחתי לראשונה את פי ושאלתי: "נו? ומה היה אח"כ? ואיך
התגלגל הספר לידך?"
"יום אחד נכנס לכאן בחור בגופייה מכנסי ברמודה וכפכפי אצבע.
הוא מסר לי את הספר וביקש למכור אותו כספר יד-שנייה. כשפתחתי
וראיתי את ההקדשה, שאלתי אותו לפישרה. הוא התיישב וסיפר לי את
הסיפור שכרגע שמעת כשהוא לא מראה שום רגש על פניו, שמו היה
יוחנן. הסברתי לו שבחנות הזו ספרי יד שנייה נמכרים ישירות
לקונים, כלומר, הוא משאיר כאן את הספר וכשיגיע קונה שירצה בו,
יחליט הקונה כמה לשלם והסכום פחות 'דמי שהייה' יועבר אליו על
ידי. הוא הסכים ופנה לצאת במהרה. עצרתי בו על מפתן הדלת ובקשתי
את כתובתו לצורך העברת הכסף, והוא השיב שאין לו כתובת והוא
יחזור מתי שהוא בעתיד לראות אם הספר נמכר. שאלתי אותו לאן
מועדות פניו, 'אני יוצא למסע שיחזור גלות בבל' אמר ודילג החוצה
תוך שהוא נבלע בקהל העוברים ושבים ברחוב."
"מוזר, סיפור מוזר, ומה עלה בגורלו של איתמר, אתה יודע?"
הזקן ישב וסרק באטיות את שיער זקנו. "גם אותי הטרידה השאלה הזו
ימים רבים. המחשבה על איתמר ויוחנן ניקרה בראשי יומם וליל עד
שקמתי ויצאתי לחפש את איתמר. לא היה קל למצוא אותו, שעות של
הליכה ברחובות קרית משה ותשאול תושבי השכונה הביאו אותי לבסוף
לבית המדרש של ישיבת מרכז הרב בזמן סדר ערב ושם פגשתי את איתמר
יושב עם החברותא שלו ומתפלפל על דף גמרא. התנצלתי על ההפרעה
וביקשתי לדבר עם איתמר ביחידות. כשהוא שאל אותי מי אני ועל מה
אני רוצה לדבר, השבתי שפגשתי את יוחנן לפני מספר ימים. פניו
נחתמו, הוא התנצל בפני החברותא שלו, סגר את הגמרא ויצא איתי אל
הרחוב. התיישבנו בבית קפה בפינת רחוב ולאט לאט הוא גולל את
סיפורם. זה היה סיפור על אהבה אסורה, אהבה שנולדה בימי המסע
המפרך במדבר סיני ושהתפתחה והשרישה על רקע הסיטואציה המקום
והזמן בו הם היו נתונים. אהבה שכרכה את לבבותיהם בנימים עמוקים
של התמסרות ונתינה. אהבה פסולה בראי החברה של גבר לגבר. ימים
ספורים לאחר ההשתטחות המרגשת ברחבת הכותל החל יוחנן לפספס
תפילות בוקר ויום אחד אף לא הניח תפילין. הוא דיבר על מסעות
משותפים אליהם יוכלו לצאת יחדיו ולממש את אהבתם בגלוי. איתמר
מצידו החל להתרחק מיוחנן. הוא לא יכל היה לשאת את כובדה של
האהבה הזו יותר ואת השלכותיה. מה שנבט ופרח במדבר, קמל ונמחה
בארץ הקודש. ערב אחד הגיש איתמר ליוחנן את ספרו של הרמב"ם,
מורה נבוכים, נשק לו קלות על לחיו, סובב את גבו והלך" והוא
הצביע על הספר המונח לפנינו.

לאחר כמה דקות שישבתי בשתיקה מביט בלהבת הנר המרצדת, הוצאתי את
הארנק ושלפתי את כל שטרות המזומן שהיו ברשותי. הנחתי 420 שקלים
ליד הנר, לקחתי את הספר, אמרתי תודה ולילה טוב וקמתי. שוב לקח
לי זמן למצוא את דרכי אל דלת הכניסה, ואוויר ירושלמי צלול
ומקפיא קידם את פניי בצאתי. רכסתי את המעיל צמוד צמוד עד הסנטר
ופסעתי לאיטי חזרה אל האוטו.

--







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש כאלו שראו
חושך?


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/5/18 4:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דידי פריימן

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה