עבר לילה אחד. הוא עדיין יושב מקופל בפינת המרפסת, בחושך,
ומביט סביבו בעיניים של צלחות. אמרו שהוא נפל לתהום עמוקה
ואפילו לא מנסה לצאת. שנמאס לו להיות קיים. שהוא לא יודע איך
למות. בכיכר יש הרבה אנשים שמתקהלים ונלחמים למען דברים כלשהם.
בכיכר רוצים להאדיר אנשים מסוימים, ולתלות אחרים. הוא שומע את
כל זה, וחם לו וקר לו, ובעיקר כואב לו בכל הגוף, בתוך הגוף.
כואב לו עד שהוא לא יכול לשאת את הכאב. היא באה אליו, והוא זחל
אל הדלת. לא היו לו כוחות, ולא היה לו חשק, אבל הוא קיווה
לטיפה של אור. היא נכנסה כולה נצנצים ושיער זהב, ופיזרה אבקת
קסמים של חסד, רחמים, אהבה וחמלה על פניו הנדהמות, והוא בכה.
הוא לא היה יכול להפסיק לבכות. הוא בכה 45 דקות. ואז היא הלכה,
והוא הרגיש ריקנות משכרת, אבל הקירות שוב סגרו אותו, והפחד,
ולבו בנה שוב חומות. הוא ישב במרפסת ובהה בסיגריה. אחרי יממה
הוא שוב היה בפינה, מביט סביב כמו חיה, מקופל ומפוחד, ולא יכול
להכיל את הכאב. ואז שוב היא באה. עיניה כוכבים וגופה נוצץ.
מלאכים ריחפו מעל ראשה ופיות חגו סביבה. היא פיזרה אור ואהבה
מתוך רחמה, מתוך לבה, והוא בכה. 45 דקות הוא בכה. ואז היא
הלכה. וכך כל הזמן, שוב ושוב ושוב. הולכת ובאה. בוכה וכואב.
משתחרר ובונה שוב חומות.
הוא עלה אל הגג וטיפס אל הירח. הירח לא רצה אותו, אבל הוא
התעקש. הוא טיפס לאט ובעקשנות, ונעלם מעיניהם של עוברי אורח.
וכשהיא באה שוב, הוא לא היה. והיא הסתכלה סביבה, ולא היה חסד
ואהבה לתת לאף-אחד, אז היא פצעה את עצמה, האשימה את עצמה,
ונשארה עם הצלקת עד יום מותה. |