[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא ויטנר
/
כביש מהיר

עצרתי את הכול. הגעתי להתמוטטות עצבים. זה היה רמז די ברור,
לא? כל חיי הונחיתי לנסות להגיע לפסגה, לשאוף להיות הכי מצליח,
הכי גבוה, למקסם את הפוטנציאל שלי. העניין הוא, שלא מדובר
בפוטנציאל אחד. מדובר בפוטנציאלים שונים לתחומים שונים. אז
הייתי חייב למקסם את כל הפוטנציאלים? גם את אלו שאני לא מוצא
לנכון למקסם? השעה הייתה כבר 3. אני ישבתי במבט קודר ועייף על
כיסא, ליד מי שקיבל רק מאיות בסמסטר האחרון. בחיי, הוא ידע
לבנות גרף לפונקציית שבר מורכבת בפחות מ-5 דקות. כולם הגיעו
אליו, לשאול, לראות, איך לנסות לעשות יותר טוב, יותר מדויק.
אותי זה לא ממש עניין. ישבתי בשמחה על 75 נאה, והרגשתי לגמרי
בסדר. את כולם זה עצבן... איך אני יושב על ציון כזה בלי השקעה?
זה פשוט בא לי בטבעיות. ואני לא מנסה להתנשא, אני בסך הכול
אומר את האמת. הבעיה הייתה אצל ההורים שלי. 90-95 בכל
המקצועות. אבל מתמטיקה, הו מתמטיקה. 75 לא מתקבל. כלומר מתקבל,
אבל לא בעין יפה. "זה יפתח לך את כל הדלתות בחיים", הם המשיכו
לחזור ולומר לי בכל פעם שניסיתי להוציא שבריר של תלונה על
המקצוע המזוויע הזה. הם הבינו שהתשוקה האמתית בחיי, הייתה
לתאטרון וקולנוע. אמי אפילו דרבנה אותי להמשיך ולהשקיע בהם, כי
"יש לי את זה". כך גם אבי. אך פחות. "אתה יודע כמה שחקן/במאי
ממוצע מרוויח בחודש?", המספרים לא ממש אמרו לי כלום. אבל ידעתי
שזה לא טוב, לפי המבט והנימה בה הוא דיבר. הם רצו שאני אצליח
בחיים. וזה מרגיש טוב בהתחלה, כאילו אני מושלם, אבל בשלב מסוים
זה נמאס. כי אתה מתחיל להתמקד במשהו מרכזי אחד בו אתה רוצה
להשקיע את חייך. ולמה שאני בחרתי, היו השלכות טובות ורעות.
בעיקר רעות. ובכל זאת, למרות שכבר הבנתי שלדמיין סיטואציות
מחיי היומיום ולהתאימם לסדרה או סרט קולנועי לפי זווית צילום,
בימוי וכתיבה, זה הרבה יותר מרגש מלהצליח למצוא את נק' הקיצון
ותחומי העלייה והירידה של הפונקציה (f(x, המשכתי להיכנע ללחצים
החברתיים והתקדמתי בלימודיי בדרך שבה הונחיתי כל חיי. ישבנו
בארוחה. הלשון של דוד אורי המשיכה לצאת החוצה ולנסות לתפוס את
חלקי האוכל שברחו מפיו. רוב האורחים כבר סיימו לאכול. אמי
כמובן הייתה חייבת לקטוע את אבי, שדיבר על נושא מאוד מעניין של
היתר בנייה לפרויקט תמ"א חדש הנמצא בשלבי תכנון. "גיא נמצא ב5
יחידות מתמטיקה, את יודעת אימא?". סבתי התחלה לצווח במן דרך
שהייתה יכולה להתפרש כצחוק או כבכי סוער. משהו מאוד מפחיד,
חזק, רעשני ומושך תשומת לב. בדיוק כמו סבתא שלי. "איזה מאמאל'ה
שלי! אתה תדע לך, זה יעזור לך בחיים מאוד מאוד מאוד". 3
ה"מאוד", כבר גרמו לפיוז שלי להתקצר בעוד כמה סנטימטרים. "אבל
יש לו עדיין עבודה, הוא צריך להעלות ל-90 לפחות בשביל למקסם
לגמרי את הפוטנציאל שלו". הביטוי "מקסום פוטנציאל" כבר שרף את
הפיוז כמעט במלואו. "כן, אני חושב שאני אשאר בטווח הציונים
הזה", אמרתי בתוקף, אך לא בקול רם מידי. "אבל למה? כבר הגעת
לשם, למה שלא תעלה יותר למעלה?", אמרה סבתי בהתעניינות מזויפת
ומעט מרתיחה, בהתחשב בעובדה שהיא בקושי סיימה 3 יחידות.  "סבתא
צודקת, בוא תתאמץ קצת יותר". בום! הסוף של האדם הרגוע והמבין
שבי. כעת צריך לפנות מקום לאחד התוקפני. "איך את יכולה לבקש
ממני להגיע יותר גבוה כשאת יודעת שזה הדבר שאני הכי שונא
לעשות???", שלושת סימני השאלה נחוצים בהחלט בשביל להראות את
הנימה העצבנית שבה דיברתי. השיחה רק המשיכה להתגלגל לריב סוער
שהסתיים באבי, אומר את המשפט הכי לא מתאים שהיה אפשר להגיד לי
באותו הרגע: "למה שלא נלך כולנו לישון ואתה תחשוב על זה לבד עם
עצמך?". כאילו הוא אומר, במילים אחרות, "אתה טועה, אך כרגע אין
לנו מספיק כוחות בשביל להסביר לך למה שוב אנחנו צודקים, ולכן
ניתן לך את המשימה להכיר בטעות לבד". ואני כבר ידעתי בדיוק מה
לעשות. ולא, זאת לא הכרה בטעות. אני נער בגיל העשרה, יש לי את
כל החיים לפניי. עכשיו זה הזמן שלי להתנסות, לברר, לחקור... לא
להתקבע על מסלול אחד בחיים. יש אנשים, האומרים שיהיה לי עוד
זמן, עוד המון ימים, שבהם אוכל לבחור בדיוק את מסלול חיי,
ושכרגע אני צריך לשמור על כמה שיותר אופציות פתוחות לעתיד ולא
להתקבע. באמת? איזה עוד ימים יהיו לי שבהם אהיה חופשי לעשות
כרצוני, ליהנות, לבלות ולהתנסות? ימים שבהם אוכל להחליט איזה
מקצוע לבחור? במה להתעסק? כעת אני לא מקבל משכורת על כלום, אני
לא חייב לבחור מקצוע שיביא לי כסף, פרנסה, חיים טובים. אני
צריך לבחור משהו שמעניין אותי... יש לי תיאוריה מסוימת לעולם
במאה ה-21. אנחנו חיים על כביש מהיר, עם מכוניות שאולי נראות
שונות, אך כולן למעשה נוסעות כמעט באותה המהירות על אותה דרך
משעממת ללא מוצא, במטרה למצוא אי שם באופק משהו מעניין. מעטות
מאוד המכוניות שמצליחות להגיע למטרה אמתית בעלת חשיבות בדרך
הזו. רוב המכוניות אינן מבינות, שאם הן ימשיכו באותה הדרך, הן
כנראה לא יגיעו לשום מקום. אך ישנן מכוניות, שמחליטות לסטות
מהנתיב, לנסות דרכים חדשות או אפילו לעצור בצד הדרך ואולי שם,
באזור הפחות מפותח והמקובל להיות בו, הן ימצאו את ייעודן.
ואני? אני סוטה מהנתיב היום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקשר לסלוגן
מקודם:
היי צוציק, אני
יודע איפה אתה
גר


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/6/18 6:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא ויטנר

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה