מראה, מראה שעל הקיר, חבל שאת תלויה ושותקת, היה טוב לו היית
מדברת, יוספה הרהרה.
ממש לא אכפת לי, לא משנה לי, המשקל הוא רק משקל,
הכי חשובה היא הנשמה.
למי את עושה פרצופים במראה? אלבינה אחותה שאלה אותה. את
מחייכת, מרוגזת, חמוצה כמו מלפפון חמוץ.
נכון המשקל הוא רק משקל אך יודעת את שאנשים עושים עצמם כשופטים
ואת משתקפת להם דבר ראשון עם משקל גופך. לפני שאת פוצה את פיך,
לפני עינייך הכחולות הגדולות עם הריסים הארוכים, לפני הכל
המשקל.
יוספה עמדה, מטר ושבעים סנטימטרים נמתחים ונראים במשקל של
תשעים ושניים קילוגרם לדעתה היא נראית ככלל לא רע.
כל הזמן משקל, משקל, נמאס לה מהתחושה השופטת. ראית איך המוכרת
הביטה בי שאלה יוספה את אחותה אלבינה אחותה הרזה. מה היא רוצה
שאתהלך לי בחנות כאילו אני לא נראית, כאילו אני סוכנת של
המוסד? הרי זה לא יקרה. בכלל מה הקטע בהמלצה של בגדים שחורים
לאנשים שמנים למה לנסות להסתיר אותנו בצבעו של הלילה. אלבינה
נשכה שפתיה טרם ענתה. אחרי הכל  כדי באמת להבין אדם עם עודף
משקל צריך להיות כמוהו. יוספה את רוצה, תסתמי את הפה ואם לא כך
מה את מתפלאת בכלל. תמיד שפטו אנשים איך הם נראים, בעבר אדם
רזה נשפט כחולה  ושמן נשפט כבריא והיום הכל התהפך. האופנה
העכשווית סוגדת לאנשים רזים ואנשים כמותך נראים מוזנחים. אני
לא אומר לך לרזות, אבל אל תתפלאי ואין לך מה לנסות לשנות
אחרים. אנשים ניזונים משטיפת מוח יומית של מה נאה ומה מכוער
מהתקשורת, בסלפי, באינסטוש ובפייס. כל השונה מבחינת הבריות
דוחה. זכותך להיות שונה אך אל תתמרמרי כי אין רחמים על אנשים
חריגים, את ואחרים כמו נטל חברתי על אחרים בדיוק כמו המעשנים.

שילכו לעזאזל, יוספה אמרה, שילכו קיבינימט, מנוולים. פיתחתי
משוואה מתמטיקאית עבורם, אנשים רזים שווים יתושים. מוצאים
מישהו, מוצצים דמו ומותירים אותו עם מכאוב. פעם הבאה שנלך
לחנות בגדים אביא למוכרות הקרות עוגת שוקולד ואני מבטיחה לך
שהן יאכלו אותה כחזירות. מרעיבות עצמן ואם מישהו מביא להן משהו
בחינם הן מתבהמות עליו כמו פרות. אני מרחמת על הרזות האלה, כל
הזמן עם רעב, כאבי ראש וטרוניות על אחרים. אם הן היו אוכלות
משהו, סביר שהיו פחות קרירות ופחות עוקצות.
יוספה ואלבינה, השמנה והרזה ירדו במדרגות.
הן הגיעו לחדר האוכל, על השולחן חיכתה להן הפתעה.