"העירייה דורשת הבהרה לגבי הספינה שנבנתה על הגג," קראתי מתוך
המכתב שהגיע אליי, חתום בחותמת רשמית של העירייה, עם חתימה
בכתב יד מראש העיר עצמו. "הם לא מבינים שעומד להיות מבול,"
אמרה מלי, קצת נסערת, "הם חיים ב-לה-לה-לנד. זה כתוב בכל
הספרים הקדושים שמבול עומד לרדת על הארץ ולהטביע את כל העולם
כולו," "אז מה נעשה, מלי," שאלתי אותה, "נגיד להם את זה? זה מה
שנגיד להם?" "תגיד להם שזה מיצג אומנותי או מתקן משחקים או
משהו כזה. ואם צריך לשלם קנס - נשלם. אבל בשום אופן לא נפרק את
הספינה." "ומה יקרה אם הם ירצו לבחון אותה, ואת מה שיש בתוכה?"
"אז נגיד שזה חדר סודי לאמנות ונפזר כמה כלי כתיבה, חמר, בדי
ציור, ואבנים חצי מפוסלים. וגם תמונות, מרוטשות,"

ניגשתי למקרר והוצאתי עוגייה בצורת עוגת דרדסים. גשם קל החל
לרדת, ואני קפאתי והבטתי דרך החלון. הגשם היה דק וחלש מאוד,
אבל זו ההתחלה. דיווחים בתקשורת על תקיפות גרעין אוויריות, בהם
נעלמו באש ועשן ערים שלמות, עלו בכלי התקשורת כמעט מדי יום. זו
לא מלחמת עולם, זו כל מלחמות העולם בהיסטוריה יחד בבת-אחת, וגם
האחרונה, לפני שהאדם יחזור לצייד ולמערות. אמרתי לה אף-אחד לא
חי לנצח, ואם לאלוהים נמאס ונשבר לו, והוא רוצה למחוק את
העולם, נלך עם זה, נמות, נטבע, אז מה, מה כבר יכול להיות? בסוף
כולם מתים. אבל היא הביטה בי אז אחוזת אימה ומלמלה שהשתגעתי
ושאני מטורף. "אני לא מוכנה למות! בשום אופן! אני לא מאמינה
בעולם הבא ולא בחיים אחרים, ואני לא הולכת למות כל עוד יש לי
ברירה! הבנת את זה?!" איזו ברירה הייתה לי? אני לא יכול להגיד
לאישה שלי לא. אז בניתי לה את הספינה, וגם אבזרתי אותה,
והבטחתי לה שאהיה איתה שם כשהמבול יבוא, למרות שלא אכפת לי
למות.

העוגיות טעימות ומתוקות בפה עד בחילה. אני זורק את העטיפה. 50
מיליון איש ואישה מתים כמעט בכל יום, וזה מותיר אותי אדיש, כי
לא אכפת לי מהמוות שלי עצמי. התמונה על צג הטלוויזיה מרצדת,
והתמונה והקול משובשים. אבל אפשר לקלוט בצורה חזקה מאוד את
ה-בעתה בקולם ובפניהם ובעיניהם של השדרנים. אני צופה בחדשות
בחוסר עניין, ומוצא נחמה בערוץ פעיל כלשהו שמקרין קליפים
ישנים. ברק מתפצח בזגוגיות החלון, ואחריו רעם מהדהד בסדרות.
אני ניגש למלי ומעיר אותה. "מה?" היא אומרת מתוך שינה. "צריך
לשוט," אני אומר לה, ועוזר לה לקום.