נשברו הכנפיים ,ונפלתי אל המציאות,
הנחיתה הייתה קשה ולא הבחנתי בטעות,
וכמה פעמים אמרתי: שלא יחיה בתוך סיוט,
לעצמי לא ייתן שוב ללכת לאיבוד!
שלא אנבול, ולא יפול, ולא יסבול!
אותם מילים בלופים עם אותו הקול...
ופעם אחר פעם מבקיעה לעצמי גול,
צווחת מכאב כמו תינוק שרק נמול.
מתביעה את האכזבה בתוך כוסית של ההלכוהול.

ושוב אותם חומות שנבנו כהגנה,
ושוב אותו סיפור של בכי בלי הפסקה,
ולמה שוב וכמה עוד ועד מתי המחשבות?
סטיתי מהכיוון, ונעלמה לי הדרך,
איבדתי את עצמי, ולא מוצאת את הערך;
לחיים ולמתרחש,הכל סביבי הפך לאש
מבעבע בלי סוף כמו לבה גועש,
והראש מהמחשבות התחיל להתייאש.
הציפיה לשונה נעלמה עם עלות השחר,
עייפה מהמתרחש, לכן לתוך החשכה בורחת.

והינה הם הגיעו אותן ההבטחות,
אותן מילים חמות ואוהבות,
כמו טיפשה פעם אחר פעם מתרפסת,
נותנת צ'אנס, ואז על עצמי מתבאסת.
הראש לא נח ואיבדתי תחושה-
למה להכאיב לעצמי אני כל כך נחושה?

20.5.18