ברדיו אמרו שנמדדו ארבעים ושתיים מעלות. החיווי במכונית הראה
ארבעים וחמש. לא הססנו להאמין. שאלתי אם הנורה מודדת את החום
בפנים או בחוץ, למרות שאף אחד מאיתנו לא היה מבדיל בתוספת או
בהעדר של ההפרש וניב אמר שאת הבחוץ. דייקנו את כנפי האוורור,
שישיבו מעט קור לאיזור הראש.
המיים בבקבוקי השתיה היו חמים להבחיל. כלואים כבר עשרים וחמש
דקות בפקק ולא רואים את הסוף.
את כל מה שאפשר היה להוריד הסרנו כבר מזמן. גלי חום דוחקים
בבנות חמשים להתנתק מכל מגע אפשרי בעור. יש לכן כישורים בלתי
רגילים, אמר ניב כשראה איך דנה ואני מסירות חזיה וגופיה מתחת
לחולצה. יופי של מיומנות. חלצתי גם נעליים וגרביים והנחתי כף
רגל ערומה על הדוושה. גל חום שטף אותי דווקא עכשיו ודנה נופפה
לעברי בחבילת טישו שחוץ מרעש קל לא הזיזה שום פרודת אוויר וניב
אמר ברוך שלא עשני אישה. כשחלף הגל, המשכנו
לעודד את המזגן ללא הועיל והוא לא ממש התרשם גם כשעברנו
לגידופים. ואז עברנו לשתיקה. מנסים לנשום פחות או לפחות לאט.
כמו משום מקום, שלוש ועשרים בצהריים, מפתיעה אותנו דפיקה בחלון
של ניב. בחור לא מוכר עם ארגז קרטון ביד, סימן לנו לפתוח את
החלון ולקבל קרטיב לימון. לא ממש ירדנו לסוף דעתו והוא חזר
ואמר שהגברת בקיה הכחולה, שלוש מכוניות מאחורינו, הזמינה ארגז
של מאה קרטיבים וביקשה לחלק לכל מי שנמצא בפקק. חתיכת גאונה,
אמרה דנה ואמרה תודה בעודה מקבלת שלושה קרטיבים מהחלון שלה.
ניב ואני הסתכלנו אחד על השני, על הבחור, חיפשנו את הקיה
הכחולה ומצאנו וראינו סביבנו נהגים ונוסעים עם קרטיב לימון
ביד. מראה מרנין במיוחד. מיהרנו למצוץ את הקרטיב שלא יזל, כמו
כל הנהגים והנוסעים בכלי הרכב שמסביב והחיוך שהיה לנו על
הפרצוף החזיר חיוכים לכל מי שהיה סביבנו. חלקנו נס. נס כל כך
פשוט. מחשבה יצירתית, פשוטה ואוהבת אדם. לא הצלחנו ליצור עם
בעלת הקיה קשר עין. אם במקרה אתם מכירים אותה או תתקלו בה,
אנא, הודו לה בשמנו. בזכותה, רמת העצבנות מסביב ירדה פלאים.
אנחנו לפחות חזרנו לפרופורציות ונזכרנו שאפשר גם אחרת. בזכותה
היאוש נעשה הרבה יותר נח.