אלו ההורים שלי. זו אמא שלי, וזה אבא שלי. אמא שלי מאוד אוהבת
מילים. יותר נכון, מילים אוהבות אותה - הן מתגנבות לתוכה
בלילה. מילים מכל מיני סוגים, קוראות זו לזו: "בואי, בואי.
מהר!" וממלאות את הלב שלה עד הקצה. מילים שמתארות: 'גבוה',
'ישר', מילים שמחמיאות: 'אויש, זה נהדר!' מילים שמבקשות, מילים
שכועסות, מילים שמנסות להתרכז: 'ששש.' מילות שאלה: 'למה'
ו'מדוע', ומילות קישור: 'אפוא', 'אולם', 'בקרבת', וגם
'לאחרונה', 'כלומר', 'בקצרה' ו'על כל פנים'. מילים שאומרים
לבנים: 'אתה בוכה כמו ילדה!' מילים שאומרים לבנות: 'נו, תהיי
אמיצה כמו בן!'

ואני בכלל רוצֶה לבכות כמוני, ואחותי הקטנה היא הכי אמיצה שאני
מכיר; היא תגיד לך במפורש שהיא לא מסכימה, והיא תמשיך לומר את
זה בקול רם עד שתבחין שהיא פתאום נרדמה. אלו ההורים שלי, וזו
אחותי. הם נהיו אמא ואבא בזכותה ובזכותי. בחיי.

אבא שלי אומר שאמא שלי דברנית לא קטנה. הוא מבקש ממנה שתשים
בין המילים פסיק, נקודה, סימן קריאה. משהו. פרח, ענן, כל דבר!
הוא לפעמים מרגיש שאמא מדברת כמו מכונת ירייה. אני מרגיש אז -
אמא'לה!!! ונדמה לי שגם אבא. אבא שלי אומר שחבָל שעוד לא
המציאו אפוד מגן או קסדה או אפילו טנק נגד מילים. אמא שלי
אומרת שאבא שלי שתקן גדול.

"בוקר טוב", פותחת אמא במילות ברכה, כי הן היו הראשונות להידחף
ממנה החוצה. המון מילים מחכות שם בתור, נדחפות. וכשאני אומר
המון, אני מתכוון לים של מילים, מילים כמו חול, כמו דוכן
סנדוויצ'ים שמגיע עד השמיים, כמו כוכבים של עשר גלקסיות ביחד,
ממש יערות גשם של מילים שמרגישות בטוחות אצל אמא, מספיק בטוחות
כדי לעזוב אותה בלי ללכת לאיבוד.

ואבא שותק. אמא שלי ג'ינג'ית וגם אבא שלי מנומש, וכנראה שאי
אפשר ששני הורים, במיוחד ג'ינג'ים, ידברו אוֹטוֹסְטְרָדָה.

כשאמא מדברת בלי פסיקים או נקודות בכלל, בלי ענן או פרח או
תמרור עצור למשל, בקול שעולה ויורד כמו סירנה או כמו קבוצת
מעודדות שחייבות להספיק את כל העידוד לפני שתיגמר ההפסקה,
אפילו אם המילים שלה הכי חשובות בעולם, אני רואֶה את אבא'לה
יושב לו כמעט קפוא, מושך בשלייקס שלו ועוזב, מושך ועוזב, מושך
ועוזב. נדמה לי שככה הוא מותח ומכווץ את השתיקה שלו. ואולי גם
את הסבלנות של כולנו. אמא אומרת שגם אבא של אבא היה, איך
אומרים, שתקן לא קטן. הם נהגו לבקר אצלנו בשישי או בשבת, ואמא
היתה מדברת בעיקר עם אמא של אבא. לפי הרמת הגבות, הצחוק
המתגלגל, הרעש של השלוקים מהתה והנקישות על השולחן, אפשר היה
לדעת שהן מבינות זו את זו מעולה. אני חושב שהן דיברו
אוֹטוֹסְטְרָדָה. אבא וסבא היו יושבים יחד מול הטלוויזיה
וצופים במשחק כדורגל. בעיני אמא לִצפות במשחק כדורגל זו
שתיקה.

"לילה טוב", מברכת סוף-סוף אמא, כי המילה 'לילה' היא תמיד
אחרונה בתור. אמא שלי נוחרת, ואבא שלי נוחר. אני יודע את זה
מאז שלמדתי לשמוע נחירות. דרך אגב, ילדים קטנים נוחרים הרבה
פחות, ולנחירות שלהם יש צליל של צמר גפן. ככה זה. כשאגדל, אני
מתלבט אם להיות דברן לא קטן כמו אמא. כלומר, בקצרה, אם לפתוח
את הבוקר בחיבוק ובמילות ברכה ואז לשטוף את הכול ואת כולם
באינסוף מילים עד הנחירה הראשונה שאיתה הן תיפסקנה, או להיות
שתקן גדול כמו אבא. באמת התלבטות.