בבוקר יום רביעי השמש לא זרחה.
כבר שבע בבוקר. כלום. שעון קיץ.
אתמול זרחה בסדר, לפי הזמן והכל. לא עשתה בעיות. היום לא זרחה.

אנשים ברחוב מעמידים פנים שכן זרחה. יוצאים לרחוב, נוהגים בלי
אורות אפילו. מסתמכים על האור של הירח. בקרוב, אני חושב, תהיה
תאונה.

אני נוסע על מאה וחמישים קילומטרים לשעה לכיוון דרום למצוא את
המקום שהירח משתקף באדמה.

בחדשות עוד לא מדברים על זה. מחכים לראות אם ישתנה. ארבעים אלף
שנה לא איחרה, מותר לה בוקר אחד. ואם נתחיל לדווח ולדבר על זה
ופתאום תזרח. מביך.

המדבר ריק. מתפורר. שקט. שכחתי את שמו של ההר.

עוד יומיים כבר נתרגל לזה. רק צריך לשים לב שהשעונים ממשיכים
לעבוד, אחרת לא נדע אם עברו יומיים.

הר סדום.

נסעתי להר סדום.

בלילות של ירח מלא הקרקע המלוחה נהית כמו מראה ואור הירח משתקף
בה. אני הולך יחף בין הכלום לכלום ורגליי מטילות צל כלפי
מעלה.

יום רביעי. השמש לא זרחה הבוקר. תתרגלו, בבקשה. תמשיכו פשוט
לחיות. תדליקו פנסים, טוב?
אם מחפשים אותי, אני בהר סדום.