אין לך מראה מכמיר לב יותר מכותב מקצועי שאיבד את המוזה. לשווא
ישב  חסר אונים בבית קפה וימתין לבואה כמו ילד אובד המחכה לאמו
ליד סוכת המציל. זה כמו זה ינסה לשכנע עצמו  שתיכף תבוא ותיגאל
אותו. אבל הדקות נוקפות ושום פנים מוכרות לא נראות באופק.
הייאוש שנאסף בגרון דוחף דמעת געגוע אל מעבר לדופן העין,
הראייה מיטשטשת, הלב מאיץ והתחושה כבדה.
כדי לכתוב את הפסקה הקודמת, לא נזקקתי לסיועה של איזו מוזה
חמקמקה. זהו תיאור מדויק של מצבי. ולא רק הבוקר. גם אתמול וגם
ביום שלפניו, ישבתי והמתנתי ומשלא באה, הזמנתי עוד פרוסת עוגה
ולאחריה עוד כוס קפה, אבל המוזה לא נתפתה להגיע. בצר לי סגרתי
בהפגנתיות את המחשב הנישא בניסיון לשדר למוזה הבוגדנית שאני
קשה להשגה, וש"לא צריך טובות". אבל כלום לא עזר. הדף נותר
בלובנו המביש. שום פסקה נוספת לא נבנתה, אף משפט לא נכתב. מקשי
המחשב המשיכו לסבול מחסך במגע. ריק מוחלט מילא את מוחי. שממה
יוקדת שרפה כול תקווה.
עוד אני מביט מיואש בדמותי הנשקפת מן הנוזל השחור שבכוס, והנה
מזדחלת לאוזני שיחת נשים מן השולחן שמאחור. בהיעדר משהו טוב
יותר לעשות, היטיתי אוזן. במקביל, הסתובבתי לרגע וראיתי אותן.
הן היו שתיים: האחת חובשת כובע רחב שוליים. השנייה, שיערה
הגולש גלוי לעין שמש. מיהרתי להשיב מבטי מהן והסטתי מעט את
כיסאי לאחור כדי להיטיב ולשמוע. הייאוש התחלף בציפייה לקראת
הלא נודע שהרי ציתות לשיחת הזולת כמוהו כחיפוש אוצרות. פעמים
רבות תצא בידיים ריקות, עד לאותה פעם שתיזכר לעד.  
כמובן שאיני יודע על מה דיברו השתיים טרם פריצתי השקטה למתחם
השיח שיצרו ביניהן. אך משגנבתי גלי קול שלא יועדו לי, מצאתי
אותן מתווכחות בשאלת צבעו של החדר בו גדלו. האחת טענה לסגלגל
חיוור והשנייה התעקשה על ירוק בהיר. לי אישית ממש לא שינה הצבע
אך החוש הבלשי שניעור בי הביאני לידי מסקנה. אם השתיים גדלו
באותו החדר, אין זאת אלא שהן אחיות.
בעודי רושם לעצמי את המילה "אחיות" עברו השתיים לדבר על לידתה
של עליזה. מכאן הסקתי שלשתיים יש אחות שלישית, קטנה. בעלת
הכובע ציינה כי היא זוכרת היטב את אותו הזמן. השנייה ציינה שיש
לה רק שברי זיכרונות מאז. רשמתי לעצמי: "בעלת הכובע - בכורה.
שיער גלוי - שנייה. עליזה - שלישית".
שברי זיכרונות או לא, השנייה הפליגה בתיאור מראה עליזה
התינוקת. תיארה את בגד הצמר שלבשה, את הכובע עם הפונפון שהגן
על ראשה ואיך היא ראתה בתינוקת החדשה סוג של בובה מדברת.
הבכורה התערבה ואמרה: "שמחה, את יודעת שאימא היא שסרגה את
הבגדים האלו במהלך ההיריון". טון הדיבור לא הבהיר אם המדובר
בשאלה או בקביעת עובדה. בכול מקרה, שמחתי על חשיפת שמה של
השנייה. מחקתי את המילה "השנייה" ורשמתי במקומה: שמחה.
השתיים נותרו שותקות לזמן מה. הגנבתי מבט חטוף לעברן וראיתי את
הבכורה מציתה סיגריה ומפנה פניה הצידה. היד עם הסיגריה ניצבה
במאונך לפניה כמוט שבסופו תמרור אזהרה. היא זקפה את סנטרה מעלה
ופלטה מפיה סילון עשן. רשמתי לעצמי את המשפט "שובל עשן של טיל
הנע אל העבר".
השתיקה שנפלה על השתיים העידה כי השיחה הגיעה לפרשת דרכים.
קיוויתי שייבחר נתיב מעניין. שמחה מצידה בחשה ובחשה בכוס
שלפניה במין סוג של פיזור נפש. ניכר היה שמחשבות השתיים נודדות
למקומות אחרים. ניצלתי את ההפוגה בשיחה כדי לרשום לעצמי תהיה:
"איפה עליזה?".
הבכורה בעלת הכובע חדלה משתיקתה ואמרה: "ומה שנשאר לי בזיכרון
מאז זה את אבא מכניס את עליזה התינוקת למיטה, פונה לעברי ואומר
לי בדמעות שאימא מתה. את שיחקת עם התינוקת ואני והוא בכינו
בחדר השני". רשמתי לעצמי בהנאה "אסון, האימא מתה בלידה".
"טוב, רינה" אמרה שמחה ואני מחקתי בתחושת הקלה את המילה
"בכורה" ורשמתי במקומה: רינה. בינתיים שמחה המשיכה כמצטדקת:
"בת כמה הייתי אז? חמש אולי שש". היא חזרה להסיע את הכפית
בתנועת בחישה בתוך הכוס ומתוך הצליל שעלה הבנתי שהכוס ריקה.
ורינה השיבה בפסקנות:" ואני הייתי בת אחת עשרה". הנה נחשף לי
פער הגילאים שבין האחיות. רשמתי בקטן ליד רינה - 11 וליד שמחה
5 ואולי 6.
"את ידעת שהוא התחיל לשתות מיד אחרי שאימא מתה?" שאלה רינה
הבכורה ושמחה השיבה שלא ידעה כי כול מעייניה היו מרוכזים
בעליזה התינוקת. היא הפליגה בתיאור ההנאה שהפיקה מהתינוקת, איך
ישבה לצידה על השטיח שבחדר במשך שעות, מנסה לדלות עוד חיוך
מפיה חסר השיניים, איך כשגדלה עוד מעט החלה מוציאה את עליזה
הקטנה לרחוב לשמחת שתיהן. שמחה חזרה פעם אחר פעם על האושר הרב
שהטיפול בעליזה הסב לה וסיכמה באומרה "אהבתי להיות אימא קטנה
בשבילה"
"ואני ראיתי איך באותו הזמן אבא שתה והידרדר" אמרה רינה בעצב.
שמחה שתקה. הגנבתי מבט מהיר לעברן. רינה בכתה. שמחה חידשה את
תנועת הבחישה בתוך הכוס הריקה. "זה כבר לא היה אותו אבא" אמרה
רינה בקול חנוק. "הוא היה חוזר מהעבודה, שותה, שולח אותך לגינה
עם עליזה וקורא לי לבוא אליו לחדר השינה". שתיקה ארוכה ולאחריה
המשיכה: "הוא היה מכאיב לי ואני התביישתי לספר".
בסופה של שתיקה כבדה שאלה שמחה: "בגלל זה עברת לפנימייה?".
"כן" ענתה רינה. "בסוף העזתי וסיפרתי למורה מה אבא עושה לי,
הגיעו מהרווחה והוציאו אותי מהבית. ממש הצילו אותי ממנו. את
אולי כעסת עלי שלא נשארתי לעזור, אבל בדיוק בגלל זה בסיום
הפנימייה מיהרתי להתגייס לצבא ואחריו לא רציתי להישאר כאן
יותר. כשהכרתי את כריסטיאן לא היה לי ספק שאעבור לשם. מה את
חושבת, שהחיים בקור נעימים לי? אבל כשרוצים לברוח ממישהו אז
נעצרים הכי רחוק שאפשר". רינה השתנקה והציתה סיגריה נוספת.
"לא ידעתי מכול זה עד עכשיו" אמרה שמחה בקול חנוק מדמעות.
בשלב זה נשאבתי לחלוטין לתוך הטרגדיה המשפחתית שנגלתה לי. "עם
כאלה סיפורים שנדחפים לך לאוזן מי צריך מוזה?" אמרתי לעצמי
בהנאה.
עכשיו הייתה זו שמחה שאמרה: "ולי אבא אמר שברחת עם גוי. בשנים
הראשונות כעסתי עלייך אבל כשהתחילו להגיע המכתבים והתמונות
שכחתי מהכעס". שמחה עצרה לרגע את שטף דיבורה ואז המשיכה: "תדעי
לך שבי הוא לא נגע. הוא נתן לי לגדל את עליזה. כנראה שחיכה
שתגדל, המנוול". רשמתי לעצמי: "גילוי עריות".  
"אני זוכרת" המשיכה שמחה "שלפני הצבא עליזה ביקשה שלא אתגייס.
שלא אשאיר אותה לבד עם אבא. לא הבנתי אותה אז ולא הייתי מוכנה
להקשיב לה. היום אני מבינה שהייתה במצוקה. שפחדה להישאר לבד
איתו. רק עכשיו אני יכולה לנחש מה עבר לה בראש. מה היא ניסתה
להגיד לי ואני לא הייתי מוכנה לשמוע". המילים האחרונות נאמרו
בקול רועד. שמחה בכתה בקול רם. יכולתי לראות בזווית העין את
שתי האחיות מתחבקות. הצטמררתי.
"אני אשמה בהתאבדות שלה" יבבה שמחה. רשמתי לעצמי: "עליזה
מתה".
"את לא אשמה" ניחמה אותה רינה בקול חנוק. "עליזה לא דיברה.
שמרה הכול בפנים. איך יכולת לדעת?". "הוא היה מפלצת" אמרה שמחה
בבכי.
"די, די" אמרה רינה בעודה מנגבת את דמעות אחותה "זהו, עכשיו גם
הוא מת. די, תירגעי ". נשמתי עמוק כדי להירגע בעצמי מהסאגה
המשפחתית ומיהרתי לרשום: "האבא מת".
ישבתי זקוף, ליבי הלם במרץ ואוזניי נכונות לקלוט את המשך הדרמה
מהשולחן הסמוך. משחלפה דקה והשקט נשמר הגנבתי מבט חטוף לעברן.
לא היה כול זכר לדמעות. גם האינטימיות שבין האחיות נעלמה. הן
הכניסו צרור ניירות לתיקיהן. "זהו, אנחנו מוכנות להקראה
הראשונה" אמרה שמחה בקול רגוע להפליא ורינה הגיבה "אני רק
מקווה שלא לקחו את ההוא ששולח ידיים לתפקיד האבא". שמחה נאנחה
והשתיים קמו ממקומן. בעוד הן נפרדות ב"יאללה ביי" ועוזבות את
בית הקפה, מיהרתי למחוק את כול הרישומים שביצעתי. וכי מה יעזור
לי טקסט שכתב מישהו אחר. נשארתי לשבת שם עוד שעה ארוכה בתקווה
שאולי בכול זאת המוזה תופיע.
בצהריים היא באה. ללא שום סימן מקדים נחתה אצלי לפתע רעננה
כתמיד.
אחרי שיושרו ההדורים ביננו, גילתה לי המוזה שעליזה התאבדה
בעקבות אהבה נכזבת לבחור בן גילה. בעזרת הטיפ מהמוזה יצא לי
יופי של סיפור עליה.