מי ייתן ואהבותיך יישארו לעד אבודות
לעד בלתי ממושמות כי אם כמהות
לעד משוטטות בחלל ראשך כתקוות יחידות
בדד למשמעותך בעולם הארצי,
בעולם שהזמן הכל חולף בו ואין באמת דבר
אלא זיכרון, וזיכרון גם אינו באמת משהו
אלא ההגדרה המושלמת לדבר אבוד
והכל אבוד, אבוד, מרחף במישור הארצי
אל מול המישור הנצחי - מה שהתודעה
שלך מרגישה שיכול להיות קיים אך איננו לעולם
כמו נגיד התחושה שלך
לעד מתערבלת בתוך עצמה עם עצמה אל עצמה
מעצמה עבור עצמה לעד הורסת את עצמה משפרת
את עצמה מדברת את עצמה לדעת ולהרס שואלת
את עצמה לעד עונה לעצמה תשובות ואז מתחרטת
וככה לעד, ומי ייתן ולעד אהובתיך ישארו אבודות
חלילה ימצאו על ידי ידך הארצית, על האדמה הארצית
בלוים מאבק, עטופי גנים ביולוגים, חוקים פיזקליים
קבועים לקרקע המוצקה של החולף, של רק הזיכרון..
חלילה ימצאו ויחובקו קרוב קרוב, אף כנשיקה
וכהתערפלות פראית, וילחששו לך מילות אהבה
על סף קרני אור נוגעים בעיניך וחולפים, ונוגעים
לעד אבודות, לעד! ממתינות או רודפות במישור
הנצחי שלך, איפה שאתה כבר מאסת בלהיזכר
ובלקוות - זאת התודעה שלך, האם אתה שומע?
הנה הן אבודות להן ככל מכלול רגשותיך הבודדים
כאחרון הכמיהה החזקה שעוד נותרה לך
רק להרגיש, להרגיש במישור הארצי
את הגנים הביולוגיים עטופי חוקים פיזקליים
מוגבלים אל הלוגוס האנושי
והנה זה לנצח אבוד..
האם את שומעת, תודעה?
האם את רואה את אשר לא ניתן לראות?
אלא רק להרגיש..
ההגדרה המושלמת לדבר אבוד זה הזיכרון
והכל אבוד לך, הכל, ומי ייתן ואהבותיך יהיו האבודות מכולם |