אני אכלתי מכונית.
מכונית אמתית.
לא בבת-אחת, לאט-לאט, במשך עשרות שנים.
את כל החלקים, הפח, הזכוכית, הפלסטיק, והברזל,
טחנתי לגרגירים קטנים-קטנים, ושמתי בקפה, בתה, בלחם.
הכול יצא בזמנו בשירותים.
אבל אני יכול להגיד בפה מלא שאכלתי מכונית, אמתית.
סיפור לספר לנכדים.
הוא גמור עלייך לגמרי
אבל הוא זה לא אני, ואני גמור על עצמי לגמרי
גם את היית יכולה להיות גמורה עליי לגמרי, אבל את לא
זה לא משנה, כי אני גמור עליי לגמרי
הייתה אחת שהייתה גמורה עליי לגמרי, ובסוף נגמרה
גם אני הייתי גמור על מישהי, ובסוף היא גמרה אותי
אבל זה לא משנה, כי זה כבר גמור.
בית-ספר הוא מקום בו לומדים כל מיני דברים לא חשובים,
ולא לומדים את הדברים החשובים
כאילו, מה אני יודע מבית-הספר?
לכתוב, לקרוא, וקצת חשבון בסיסי. זהו.
את כל השאר שכחתי.
אני זוכר קצת תנ"ך, אבל את זה יכולתי לקרוא בעצמי.
אבל בבית-הספר למדתי להיות שרמוט אמתי.
הייתי השרמוט של הבנות.
כל הזמן כשהן רצו זיון, הן היו באות אליי.
וכשמישהי רצתה זיון, חברה שלה אמרה לה לבוא אליי.
מעולם לא סירבתי לזיון, כי הייתי שרמוט. |