עשר שנים שהוא אצלנו, סמוך לגדר ולפסיפלורה. הפסיפלורה נהגה
עימנו בנדיבות רבה וסיימה מחזור חיים שלם, התות מצמיח פרותיו
לסרוגין. שנה כן ושנה לא, האנונה מחקה את התות. הלימון, השסק,
הפקאן והקלמנטינה מתמידים ומתעצמים בכל עונה. הוא כבר בן עשר
ומעולם לא הניב. יותר מזה, באחת מסערות החורף של 2016, נשבר
וכולנו תהינו אם ישרוד.
הבוקר, בעודי מתנדנדת וסוקרת את החצר הבחנתי בניצני פירות.
מוכרחה הייתי לתמוך בלסת התחתונה שלא תשמט. עצרתי את הנדנדה
וניגשתי אליו בצעדים ורודים של פנתר, מקווה שאין זו אחיזת
עיניים או חזיון תעתועים. העיניים צדקו! צוהלת, רצתי לקרוא
לילדים שיבואו לראות את הנס. הם לא היו. הסתפקתי בטופי ויופי,
חיות הבית, ושיתפתי אותן בחדשה המרעישה. אך העובדה שצומחים לנו
ברגע זה ארבעה עשר אבוקדואים, לא הרשימה אותן. לקחתי את המצלמה
ודאגתי לתעד היטב את המאורע מכל זווית אפשרית.
סימן ב'
מלכה המופלאה שיש לה ידי זהב, אמרה לי בטיפול האחרון שקיבלתי
ממנה שהבטן שלי מבקשת זוגיות.

סימן ג'
כמעט חודשיים שאחד מהבנים של הציקס האב שאספנו בעומר, טמון
אצלנו בעציץ. היום גיליתי שהוא צימח עלים. את הצהלה הזו זכרתי
להחניק. במקום לצהול, מלאתי את המשפך והשקתי אותו. בעיני רוחי
ראיתי את פניו השוחקות של דן, את בובת הינשוף מהעץ ואיפשרתי
לדמעות להיות דמעות.
סימן ד'
גם גוגל וגם חבר של אביעד הכירו לי את אותו בית דפוס.