התיישבנו בבית-הקפה על החוף, התפריטים מיהרו להגיע אלינו.
מסרנו את ההזמנות למלצר. הבטתי בו, כשהלך למסור את ההזמנות
שלנו למטבח, וחשבתי לעצמי: "הוא לא יותר מילד." - כשהבנתי מה
הייתה המחשבה שחלפה במוחי, הבטתי המומה בחברתי, שישבה מולי
והביטה במתרחצים בים. "מתי הספקתי להתבגר?" - שאלתי אותה.

היא הפנתה אליי את מבטה, כשהיא מושכת בכתפיה. "מה?"

חזרתי על השאלה שלי, והיא התחילה לצחוק. - "את אולי סופרת שנים
של ניסיון, אבל את תמיד ילדה, גם בשאלה הזאת שלך יש משהו
ילדותי." - ענתה לי, תוך כדי צחוק.

היא החזירה את מבטה אל המתרחצים בים, ודקות ארוכות בהיתי
בשתיקה באופק, שואלת את עצמי, אם באמת עוד יש בי את הצד
הילדותי, אם כן, למה אני לא מתרגשת מאהבה, כמו שהתרגשתי
בנעוריי... תהיתי מה בעצם קרה לי.

המלצר הביא לנו את ההזמנות וערך את השולחן, הוא הפריע לי לבהות
ולתהות, ולה להתבונן במתרחצים בים. חיכיתי, שהקפה שלי יתקרר,
ובינתיים לגמתי מהמים הקרים, שהיו מרעננים. היא חייכה אל מול
ארוחת-הבוקר המשותפת, שהזמנו, לקחה מעט מכל דבר אל הצלחת שלה,
והחלה אוכלת. "תגידי, עינבר," - היא שאלה אותי פתאום. -
"כשאנחנו חולמים על אנשים בחיים שלנו, למה זה קורה?"

חייכתי ושאלתי: "מה קרה? - על מי את חולמת?"

"לא יודעת, יש לי הרבה חלומות, על כל מיני אנשים בחיים שלי,
אפילו אם אלה בחורים, שאני בקושי מכירה." - היא ענתה, כשראשה
מורכן בהרהור. - "ואני חולמת בעיקר אותו המון."

"יש אנשים," - עניתי בשלווה, - "שיש לנו קשר נשמתי איתם, גם אם
אין לנו קשר של ממש במציאות, אנחנו מתחברים איתם, דרך החלומות,
מעבירים זה לזה מסרים."

"בסדר... הגיוני..." - היא לחשה ולפתע הזדקפה, כששאלה - "אבל
מה איתו? - למה אני עדיין חולמת אותו? - הרי הכל נגמר!"

"הכל נגמר, אבל הגעגוע נשאר." - חייכתי אליה, נזכרת בחלום,
שהעיר אותי בלילה הקודם. - "יכול להיות, שעדיין קיים ביניכם
ניצוץ מסויים של אהבה, ואתם חושבים זה על זה."

"את באמת חושבת ככה?" - עיניה הביעו תקווה.

"כן!" - עניתי, ושוב שקעתי בהרהורים.

"עינבר," - קולה ניער אותי מההרהורים שלי, ושוב הבטתי בה. -
"את בסדר?"

"אני בסדר," - עניתי. - "רק שבלילה האחרון חלמתי חלום מוזר,
התעוררתי מהחלום, ולא הצלחתי לחזור לישון אחר-כך."

"מה חלמת?" - היא חייכה אליי, ובעיניה הלהט לדעת. - "חלמתי על
מישהו, שאנחנו ביחד, ושזה היה מרגש, כמו פעם."

"התרגשת פעם מאהבה?" - היא חייכה בשובבות. - "אף פעם לא סיפרת
על זה."

"נכון... כי אני לא אוהבת לדבר על זה." - לחשתי. - "זו הייתה
אהבה גדולה, שכל מי שיכל עשה הכל, כדי לפגוע בקיומה, ובעצם
מעולם לא נפרדנו."

"את עוד מחכה לו?" - פניה היו רציניות.

"אחרי כל כך הרבה שנים, אני לא יודעת מה להגיד," - השבתי
בכנות. - "אני יודעת רק, שאף אחד אחר לא הצליח להעיר בי אהבה
דומה, אחרי החיבור העוצמתי, שהיה בינינו. שום דבר לא ידמה למה
שהיה."

לגמתי ארוכות מהקפה, שהספיק להתקרר, והיא אכלה מצלחתה,
כשהרהרתי ביני לבין עצמי, עד כמה מקולקלת החברה שלנו, אם אנשים
לא יכולים לקבל את אושרו של האחר, ומבקשים לפגום באושרו, במקום
לחפש את האושר של עצמם.

"והחלום?" - קולה העיר אותי משרעפיי.

"איזה חלום?" - שאלתי מבולבלת.

"זה שחלמת בלילה האחרון."

"בחלום," - הבטתי בה, כשעיניי רואות ולא רואות אותה. - "חייתי
מחדש את האהבה, התעוררה בי שוב ההתרגשות, שכל כך הייתה חסרה."

"ונניח, שהייתה לך אפשרות לדבר איתו היום," - היא דיברה, תוך
שהיא לועסת חתיכה מהברוסקטה עם סלט. - "מה היית אומרת לו?"

עניתי לה, כשחיוך עולה על פניי: "הייתי אומרת לו, שהרבה שנים
לא הייתה בי שמחה, כמו שהייתה בי, כשהוא היה בסביבה, ושהעולם
כולו מתגמד אל מול האהבה."

היא הביטה בי בתדהמה: "את רצינית?"

"כן."

"ואיך זה יכול להיות, שאין בך שמחה, אבל את גורמת לאנשים
לצחוק?"

"אין קשר בין הומור טוב לשמחה, שאת מרגישה..." - עניתי.

"תעצרי!" - היא קטעה אותי. - "את מצחיקה אחרים, את אומרת, שאת
מאושרת, ובעצם את חיה הרבה שנים עם געגוע."

"נכון מאוד." - עניתי. - "אין סתירה בין הדברים."

היא הביטה בי בשאלה

"אני מאושרת, כי אני מגשימה את עצמי, כי אני הולכת על שתי
רגליים, למרות כל הבעיות עם הפרקים והחוליות, כי אני יוצרת,
לומדת ומגבשת דעות משלי, או בקיצור, כי אני זו אני, ואין מה
שיכבול אותי." - הסברתי. - "האושר הוא לא המטרה בחיים, הוא
הדרך, והוא תלוי רק בנו, ולא באף אחד אחר."

"כן..." - היא הגיבה מהורהרת.

"אני לא לוקחת שום דבר, כמובן מאליו," - המשכתי. - "בכל לילה,
לפני השינה, אני עושה את חשבון הנפש שלי, לגבי כל מה שהיה
ביום, שקדם לדברים, את זה כולם יודעים, אבל מה שאף אחד לא
יודע, שכשהראש שלי על הכרית, רגע לפני שאני שוקעת בשינה, אני
מתפללת לאלוהים, שישמור עליו מאושר, שיעטוף את חייו באהבה
ובטוב, ושיקשיב למשאלות ליבו... כל לילה לפני השינה, אני
מתפללת לאלוהים, שידאג, שהחיים שלו יהיו קלים ויפים יותר מאלה
שלי."

"וואו... אין עוד אנשים כמוך!" - היא הייתה נפעמת. - "אם זו
הייתי אני, הייתי חושבת רק על איך להביא אותנו להיות שוב
ביחד."

"גם אם היו מאיימים עלייך, שיפגעו בו ובחייו?" - שאלתי.

"אם היו מאיימים על החיים שלו, גם אז, אני לא חושבת, שהייתי
דואגת לו, כמו שהייתי דואגת לעצמי." - היא ענתה בכנות.

"מצחיקה שכמוך, אני דואגת לו, כי אני חושבת על עצמי." - עניתי
לה. - "כי אני יודעת, שאם יקרה לו משהו, זה יכאב לי יותר מכל
הגיהינום, שעברתי... כי רק בעצם העובדה, שאני יודעת, שהוא
בטוח, במקום בו הוא נמצא, הביטחון שלי חזק יותר, והאמונה שלי
בעצמי היא בלתי ניתנת לערעור."

"אין עוד אנשים כמוך!" - היא הכריזה, כשהרמתי יד לאותת למלצר.

המלצר שהגיע לשולחן, הביט בכל האוכל, שעוד נותר. - "הכל בסדר?"
- הוא שאל.

"הכל בסדר." - עניתי. - "תארוז לי, בבקשה, את מה שנשאר, ואני
רוצה גלידה ועוד כוס קפה." - היא גם ביקשה לעצמה גלידה וקפה.

שתקנו בזמן שחיכינו, וכשהגיעו הגלידות והקפה, נהניתי לאפשר
לגלידה להפוך לנוזלית וללכלך את אצבעות ידיי. "את רואה." - היא
צחקה.

"רואה מה?"

"את ממש כמו ילדה, שנהנית להתלכלך מהגלידה, כמו שהיא נהנית
מהטעם שלה." - צחקתי איתה.

להיות מאושר פירושו למצות את הרגע, להיות אני, בלי לתת לשום
דבר לשלוט בי, ובמילים "שום דבר", אני מתכוונת, גם לרגשות
שלי... להיות מאושר, פירושו ליהנות מהחיים, כמו שילדים נהנים!

להיות מאושר, זה לא אומר "לא לכאוב", זה אומר להתמודד עם הכל,
ללמוד, מהכישלונות ולהמשיך לנסות, עד שתצליח! - כי אם לא תרים
את עצמך מהתחתית ותגיע להצליח, איך תעריך את עצמך? - ואיך תוכל
להיות מאושר, כשאינך מעריך את עצמך?