עומד מול המראה וכמו לראשונה מזה שנים רבות מתבונן בזה שעומד
מולי ומביט בי חזרה. סוקר אותי. אני מעט נבוך. שם לב שקצת קשה
לי. אני מתהלך בעולם עם תחושה של בן עשרים וחמש שלושים
ולהשתקפות הבוטה הזו אין ולא כלום עם התחושה הזו. שלושה דברים
בולטים לי. הכרס שגידלתי, השיעור הלבן על החזה, הקמטים בפנים
והורידים ברגליים. ארבעה. מתבונן היטב ולא מבין מתי הספקתי
לגדל אותם ולדמות כל כך לאבא שלי.
זה מה שהיא רואה כל לילה וכל בוקר, אני אומר לעצמי. והיא אומרת
לי לפחות אחת לשבוע שבועיים שהיא אוהבת אותי. לעתים כל יום.
אני מביט במי שאמור להיות אני ותוהה אם אני אוהב אותי ככה. איך
הצלחתי לא לראות אותי לעומק כל כך הרבה זמן. המראה מכה בי.
אותות הזמן לא אמורים לתת סימנים בפיטר פן. אני מתכסה זיעה.
מפנים לאטי את המראה. מתוודע לאסימטריה. מנסה צדודית ימין.
מעדיף את שמאל. מתקשה להפנים את בגידת הגוף. והיא, היא באמת
אוהבת אותי ככה. עדיין. למרות הכל.
אני מתקרב למראה, מנגב מעט את האדים ומסתכל לי עמוק בעיניים.
יש בהן את אותו הזיק המוכר לי היטב. הדבר היחיד שניצל משיני
הזמן. ללא כל שליטה אני דומע.
יוצא מהאמבטיה לחדר השינה ונותן למגבת לצנוח על השטיח. אני
נכנס למיטה ומכסה אותה באלפי נשיקות רטובות מדמעות ואומר לה
בלי מילים כמה אני אוהב אותה בחזרה וכמה בר מזל אני שהיא אוהבת
אותי ככה. |