[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אהוד רטנר
/
מרתון מינכן

כ"ז בניסן תשע"ח. או לאלו שנזקקים לתאריך לועזי: 12 באפריל
2018. ורק כדי שיהיה ליום הזה קצת משמעות לאומית: יום הזיכרון
לשואה ולגבורה. במקרה שלי, יותר מזל מאשר גבורה, אבל עוד נגיע
לזה.

בכלל לא תכננתי להיות במינכן יותר משעתיים וקצת, אבל הטיסה
מדבלין, עם ריינאייר, התעכבה. אני לא צריך להיות מופתע: זו
חברת תעופה אירית שידועה בעיגולי פינות למיניהן. לולא ידעתי
אחרת הייתי מנחש שבעל הבית גדל במזרח התיכון.

אז נחתתי באיחור של שעה במינכן, ניחא. ממילא זה רק קונקשן.
הבעיה היא שאותה ריינאייר מכריחה אותך לשלוח כבודת-יד לבטן
המטוס. המשמעות המעשית מבחינת הרגולציה בשדה התעופה מינכן:
הנוסע העייף -- אני -- חייב לעבור בשערי ביקורת הגבולות, ואז
להמתין למזוודה, והשעון מתקתק; הזמן לטיסה הבאה קרב ובא. למרות
שהשער של הטיסה הבאה נמצא קרוב אליי, אני מוכרח לצאת מהטרמינל
כאילו הגעתי לביקור בארצו של העם הגרמני, לעשות את הסיבוב
ולהגיע כמו תייר חדש לשער הטרמינל הנכון.

ברור לכולנו שאף אחד לא מכריח בצעקות או מכופף לי את היד: הכל
בנימוס. הגרמנייה הנחמדה שהנחתה אותי על הדרך הקצרה ביותר
(שאיננה קצרה בכלל); שומר הגבול שבודק את הדרכון; וכל מי
שראיתי רק מחייך. ולמה שלא יחייכו? הם לא ממהרים לתפוס טיסה.

אז אני רץ. הכי מהר שאני יכול, וזה לא מהר מספיק, כי יש לי
מעיל כבד מאירלנד, כבודת-יד מסוג 'טרולי' ותיק גב קטן שמיטלטל
ימינה ושמאלה תוך כדי ריצה. חם לי ואני מזיע.

חם לי, ואני מלהג שטויות: "האם אתה צריך לראות את הפספורט השני
שלי?" , אני שואל את העלם הצעיר שבודק דרכונים אירופיים
לפרנסתו (הגשתי לו את זה האירי). הוא לא מבין מה אני רוצה
ממנו. אז מה אם יש לי גם פספורט אירי וגם דרכון ישראלי? אני לא
יכול לסתום את הפה, להניד בראשי בנימוס כמו כולם? ומה קרה
לעולם, הוא בטח חושב לעצמו. אבל אני לא יכול לקרוא מחשבות, וגם
לו יכולתי, אני לא מבין גרמנית.

אני ממשיך לרוץ. רוצה לרוץ בכל הכוח אבל אין לי כוח, אז
במדרגות הנעות אני נח ונותן להן לעשות את העבודה. משם אני
ממשיך ימינה ויוצא מהבניין, אבל זה בסדר, לא טעיתי בדרך: הייתי
צריך לחצות את כל טרמינל 1 כדי להגיע לטרמינל 2, ובאמצע ישנה
פלאזה רחבת ידיים. האוויר בחוץ דביק וחמים והתקווה שלי להתרענן
נגוזה.

בטרמינל 2 עדיין חם לי, והמוח לא עובד: אני עושה טעות ונכנס
לבידוק הביטחוני של ביזנס קלאס. אבל הכל ריק כאן -- כולם
בברלין, לא במינכן -- אז זורמים איתי. "אר יו ביזנס?" שואל
האיש שאחראי על הכנסת תיקים למכונת רנטגן. ואני שמעתי, "אר יו
ביזי", ולכן עונה לו, באנגלית עם מבטא יותר ישראלי מאשר אירי,
"כמובן, אני עסוק מאוד. ממהר לטיסה עוד חצי שעה!", והוא בסדר
עם זה. נכון שיש תקנות והוא צריך לשמור על החוקים ובעיקר לשמר
את הסטריאוטיפ הגרמני, אבל יאללה, דחילכ, הוא יודע להיות צעיר
ומגניב אז אני בסדר, מתקדם ליעד הבא.

אני רץ ומחפש את שער אייצ' שמונה. אייצ', זה לפני או אחרי ג'י?
חם לי ואני מזיע, אפילו את האיי.בי.סי. אני כבר לא זוכר. אני
עוקב אחרי השילוט ורץ; כמה כבר רצתי? חצי קילומטר, קילומטר
וחצי או שיש מצב שזה כבר מיני מרתון? וכאמור, הכל מסביבי ריק:
חנויות הדיוטי פרי, בתי קפה עם מחירים מופקעים, מסעדות לא
טעימות: הכל נטול חיי אדם. סוראליסטי כמו ציור של מקס ארנסט.

לבסוף אני מגיע -- לבידוק הביטחוני השני. בכל זאת: טיסה לתל
אביב, צריך להחמיר. לפי הבודק, מכיוון שזה בידוק שני, לפחות
הפעם לא צריך להוציא נוזלים מהתיק. רק חבל שהגוף שלי לא קיבל
את המזכר: הזעתי את כל הנוזלים שלי החוצה, וכשהוא ממשש אני
מרגיש צורך להתנצל. הוא מחייך חיוך מבין: כולם חייכנים כאן,
כולם בסדר איתי.

הבודק מחייך פעם נוספת כשהוא רואה את הסלולרי שלי, ואומר:
"סמסונג? זה טוב". העזתי להתבדח ולומר לו, "אתה מאשר?" והוא
צוחק ומאשר: "סמסונג הולך; וואווי לא". כנראה שהוא מעדיף
סמארטפון קוריאני על סיני. האם זה פוליטיקלי קורקט להיות עם
העדפה כזו? הוא גרמני, ועוד אחד שעובד בשדה תעופה בינלאומי --
בטוח הוא יידע, אבל אני לא מרגיש בנוח לשאול. בכל זאת, רק
הכרנו ואני בכלל לא יודע איך קוראים לו: האנס או כריסטיאן או
ברנהרד?

סיימתי את המירוץ, הגעתי בזמן, ולופטהנסה היתה נחמדה: מלאת
חיוכים, סימפטית, כזו מתחשבת שהיא דחתה את הטיסה בתשעים דקות
(לפחות). לא, לא לכבודי; בשל "אילוצים" הטיסה מתעכבת. זה לא
באמת משנה מה טיבם של אותם אילוצים.

אני שובר את הראש, איך אני מעביר את הזמן עכשיו? והגוף עוד
מפוצץ אדרנלין. נו שוין: אני תמיד יכול לשבת ולכתוב סיפור, כזה
שמבוסס על אירועים אמיתיים. איזה מזל שיש לי סמארטפון להקליד
עליו, ועוד אחד תוצרת קוריאה -- מותר לי לכתוב דבר כזה, ועוד
ביום השואה? -- אין לי מושג; אלך למצוא את האנס. הוא בטוח
יידע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החברים שלי אמרו
לי שאני ההשראה
לבדיחות קרש...

אני אמור לקחת
את זה כמחמאה?

שמואל
איציקוביץ'


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/5/18 3:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אהוד רטנר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה