עבודה קשה אתה עושה, לא מגיע לך קצת מנוחה? הוא שייף את הסכין
הלוך ושוב ובחן את חוזק הלהב ואת החדות שלו על ענפי במבוק
מקובצים יחד בחבל. אתה צריך לעשות את זה כמו שפעם היו קוצרים
בני-אדם, הוא אמר, אבל היום לא קוצרים בני-אדם, לפחות לא בחרב,
אז אתה מתאמן על צרור ענפי במבוק. גבעולי במבוק. אני יודע מה
זה במבוק, אמרתי לו, אבל זה יכול להוריד בקבוק? הוא לא צחק,
הוא לקח את החרב, כלומר הסכין, והוריד עץ עבה באבחה אחת.
כשתגיע לרמה הזו אז תוכל להתבדח, הוא אמר.

בעיר בלילה יש הרבה אנשים שהנשק שלהם הוא העט או המקלדת, והם
לא אחזו חרב או סכין או פגיון מימיהם, אולי רק לקילוף בצל
וקיצוץ ירקות לסלט. אני עובר ביניהם, והם נראים כל-כך רכים, עם
פני הפוקר שלהם שמנסים לשדר דיסטנס. אני יכול להוריד לכל אחד
מהם את הראש באבחת חרב אחת, או לחצות את גופם לשניים באלכסון
באזור החזה והבטן. אני קונה לחמניות רכות וטריות, חמות,
ממאפייה קטנה שאני מוצא בצומת, ואוכל אותן לאט ומדוד, הן
טעימות מאוד. אורות נאון מהבהבים שמות, לוגואים ופרסומות
בצמתים ומעל הרמזורים, ואורות גבוהים של מכוניות עצבניות
חותכות את האוויר כמו סכין. אני יכול ללכת לאיבוד בתוך העיר
הגדולה הזו ללא משמעת ותורת הלחימה, והכפר הקטן שלי באמצע
היער. כשילדה קטנה מבקשת ממני נדבה, אני נותן לה לחמנייה, והיא
מחייכת בהפתעה ואוכלת אותה מיד, נוגסת בה, עוד לפני שהיא
מסתובבת ללכת. הכבישים המהירים האלו היו אמורים לשאת כרכרות
מטען ורוכבים על סוסיהם, ולא מכונות ממונעות, אני חושב, ככה
המציאות הייתה יותר נסבלת. מטוס קטן מלא אורות מנצנצים חוצה את
השמיים השחורים ממרחק, ואני תוהה איך הם הצליחו לעשות משהו כמו
מכונה שעפה עם הראש הרך החלש והקטן שלהם.