מצמצמת עיניה שלא נראה את הסודות. אם מביטים ממושכות מזהים את
הרטט העדין בנחיריה ואת החסרת הנשימה. במיימיות שלהן היא
טובעת. לא מצפה ולא מבקשת להנצל. מולידה ויתור ועוד ויתור מול
אפלוליות רזיה. החזה שלה שקט כמו נטשוהו הראות.
הגוף שלה חם. אני יודעת שמשהו בה חי ומבקשת לנער אותה. לצעוק
באזניה שהיא יכולה. היא תולה בי עיניים ריקות ומניעה ראשה מצד
לצד. דינה, היא אומרת לי, את לגמרי לא מבינה. לא כולם מוכרחים
להלחם, גם לוותר זו בחירה.
היא רואה את הדמעות בעיניי ואומרת לי בקול שקט שבעצם אני בוכה
עלי. שבשבילה אני בכלל צריכה לשמוח. היא סוף כל סוף מוותרת.
עוד מעט ותפסיק לסבול. היא כבר לא מסוגלת לשאת את הסאגה הזו
שקרוייה החיים של ציפי. כל כך הרבה ציפיות שלא התגשמו. כל כך
הרבה אכזבה וחולשה ופחד. הו אלהים, כמה פחד. ממש עוד מעט זה
יגיע. החידלון. זה ששנים היא כמהה לו. מבקשת שאבטיח לחבק אותה
בעדינות וללטף את שערה, ושאשיר או לפחות אזמזם את כל האור עם
השינויים הקטנים שעשתה בו.

כל האור מזמן הלך לו,
אל תלכי פתאום גם את.
בואי דינה, בואי דינה,
בואי שבי איתי מעט.

בעצים מכה הרוח,
וידייך כה חמות.
אל תלכי, ספרי לי דינה
איך באים החלומות.

אם פתאום מלאך יופיע,
אל חדרי יבוא בלאט,
בואי דינה, בואי דינה,
שחררי אותי לאט.

לא, איני פוחדת בחושך,
ואיני רועדת כלל.
בואי דינה, בואי דינה,
שבי איתי עד שאחדל.

(המקור:-
   מילים לאה נאור
   לחן אדוארד קולמנובסקי)