שיח עגלגל ויבש של מערבונים ישנים התגלגל לאורך המרחב השומם
והריק. במרכז אותו מרחב ריקני בלטה כיפה עגומה למדי המאופיינת
בחוסר ייחודיות מחפיר ביחס לשאר כיפות המדבר. רק שזו הייתה
בודדה במרחב הריק והעגום בעוד שאר הכיפות היו יחד במקום מרוחק,
מנסות לבודד אותה כמה שיותר. על הכיפה הבודדה הזאת ישבו מפקד
וכיתתו, שהיו חמישה חיילים (ביניהם אני), במעין בור רחב וגדול
ששפתיו מעוטרות בשקי חול. לא היה לנו הרבה מה לעשות, כי את
הגיטרה דניאל שכח להביא, והקלפים של סתיו עפו לו ברוח חמש דקות
אחרי שהוציא אותם מהתרמיל. לעומת הקלפים היו לנו הרבה מאוד
קופסאות שימורים מלאות בחומוס, שעועית, ועלי גפן. אחרי שהיינו
מסיימים קופסא היינו מניחים אותה במרחק מה מהבור ומתחרים
בקליעת אבנים. לרוב הייתי מגיע למקום שני, כי סתיו הוא הקלע של
הצוות ואין מה להתחרות בו. השמיים היו אפורים מהרגיל היום
והשעמום, כמו שניתן להבין מהשורות האחרונות, שלט בכיפה הבודדה
כמו הייתה צעצועו הפרטי בו הוא מתעמר ברוב זמנו. אין מה לעשות,
גם השעמום בכבודו ובעצמו צריך להתעסק במשהו. טיפה בודדה עשתה
מסעה מהשמיים האפורים עד לאפו של מוסקוביץ'. "אני לא יכול
יותר," הוא התחיל, "אני לא אשרוד פה אם יתחיל גשם. מספיק חרא
פה גם ככה. מתי זזים מפה?". המפקד חצי נמנם בפינה השנייה של
הבור. "אה, נמרוד? מתי זזים מפה?" בקול חצי רדום ענה המפקד:
"מתי שיגידו לנו". נמרוד חזר לנמנום שלו, ושם את הכובע על
הפנים בחשש שאיזו טיפה תיפול לו על העין ותפריע לו לישון.
"אפשר אולי לפחות להוריד את הווסטים?" שאל גבאי. צליל מנומנם
שהזכיר "לא" נפלט מתחת לכובע. היה די ברור שזו תהיה התשובה, כי
כל עוד זה נוגע לנמרוד לא עשינו ימינה או שמאלה מעבר למה
שהגדירו לנו לעשות. היה גם ברור שגבאי ישאל "אבל, למה לא?"
ושנמרוד יגיד לו שזה כי אנחנו פה מסיבה כלשהי. קיבלנו משימה
לסרוק פה את האזור למקרה שיעבור אוייב, ואם אמרו לנו הגדרה
להיות כל הזמן על ציוד הלחימה עלינו אז יש לזה סיבה טובה, ולא
צריך לשאול יותר מדי שאלות, ולא צריך להתווכח. "תאמין לי שהמ"פ
שלך יודע טוב מאוד, ויותר טוב ממך וממני, מה צריך פה ומה לא."
מוסקוביץ' היה חייב להתערב: "מה זה השטויות האלה 'לסרוק למקרה
שיעבור אויב'? אנחנו בשטח הארץ, רחוקים אחושרמוטה מעזה,
ומהגדה, ומכל מקום שיכול להיות בו משהו כלשהו שאיכשהו קשור
למשהו. אנחנו סתם פה." נמרוד כעס, התיישר ופנה למוסקוביץ':
"אתה חושב שאתה יודע יותר טוב מהמ"פ שלך? שאתה חשוף יותר ממנו
למה שקורה באזור? שאתה מבין יותר ממנו מה צריך להיות ומה לא?
לא? יופי, ככה חשבתי. אל תעוף על עצמך ותחשוב שאתה מבין הכל.
כי אתה לא. בכלל לא. אפילו לא קרוב לזה." נמרוד המעוצבן העביר
מבט כועס על כל אחד מאיתנו, מחפש את מי לצרוב. הוא לקח עוד
קופסאת שימורים והתחיל לפתוח אותה בעצבנות. עלתה תחושה לא
נעימה, שתיקה רעה, שהעכירה את כל המצב עוד יותר ממה שהיה. סתיו
הוריד את הנשק ואת הווסט. "מה אתה עושה?!" צעק עליו נמרוד.
"נמאס לי. מוסקוביץ' צודק, אין לנו מה לעשות פה. נמאס לי מזה.
אף אחד לא נותן לנו סיבה, או כיוון, ואף אחד לא אמר לנו משהו
חדש כבר אנ'לא יודע כמה זמן. נמאס לי. באמת נמאס, אז חלאס."
מוסקוביץ' ישר קם לתמוך בו. הוריד את הנשק והתחיל להתעסק גם
בווסט. "סתיו, אתה הולך לקבל בראש ושום דבר לא יעזור לך, "
נמרוד התחיל לאיים "ומוסקוביץ',אני נשבע לך שאם אתה תוריד את
הווסט אתה לא תראה את הבית בחודשיים הקרובים." הווסט של
מוסקוביץ נזרק על הרצפה. "תרים את זה עכשיו." אמר נמרוד בקול
נמוך של מפקד. "תרים את זה," סתיו חזר אחרי המפקד שלו, "אני
כבר אקבל את שלי, חבל שגם אתה".  מוסקוביץ' היה מעוצבן כבר כמה
ימים על כל המצב, וברגע שהמעיין בקע אי אפשר היה לעצור את
השטף. "וואלה לא בא לי להרים את הווסט, ואתה אל תחזור להרים
אותו. מי הוא שיגיד לנו מה לעשות?  כבר כמעט חודשיים שאנחנו
חוזרים לחור הזה, אף פעם לא יודעים לכמה זמן, ולמה, ולא אומרים
לנו כלום. עד שלא נותנים לי סיבה אמיתית להיות פה אני לא משתתף
יותר במשימה המזדיינת הזאת. גבאי, תוריד את הנשק והווסט, אתה
יודע שאני צודק. רואים עליך. גם אתה פלג, מה אתה חושב שם?" אני
חשבתי על מה שיהיה אחר כך. נשאר פה על הכיפה, פשוט בלי
הווסטים, ונחזור ונקבל שבת ריתוק? מה הקטע. בזמן שחשבתי גבאי
כבר הוריד את הווסט ושלושת הווסטים היו זרוקים יחד על הרצפה,
ואני חשבתי שבטח כל השבוע נראנו מלמעלה זרוקים כמו הווסטים
הישנים האלה. דניאל גם התחיל להוריד את הציוד ונמרוד צרח: "מה
נראה לכם?! שזה ככה פשוט?! שאתם יכולים לזרוק זין על הכל,
ויהיה סבבה? אתם לא חושבים יותר מדי על מה שאתם עושים, אתם לא
מבינים שצבא זה צבא, ולפעמים חיילים צריכים לעשות את מה
שאומרים להם לעשות בלי לשאול יותר מדי. וואלה, זה זין. זין
אחושרמוטה, אבל אין מה לעשות. אתם לא יודעים בכלל מה אתם
עושים. אתם גם לא חושבים קדימה. עזבו את זה שאני נותן לכולכם
שבת, מה יקרה עכשיו? תלכו הבייתה? לא. אתם תשארו פה, ותחזרו
לבסיס, ותשפטו על הפקרת עמדה, ומשימה. אז באמת תקבלו בראש. אני
מבין שזה חרא ונשבר הזין. אני מבין, אז אני נותן לכם הזדמנות
אחרונה לשים עליכם את הציוד". מוסקוביץ' כבר התחיל ללכת מהעמדה
לכיוון המדבר. דניאל הביט בו במבט קצת מפוחד : "לאן אתה
הולך?". מוסקוביץ אפילו לא הסתובב, הצמיח שתי כנפיים ועף
מהכיפה המסריחה שלנו. אחריו גם סתיו, גבאי ודניאל עפו לנו
מהפנים. אני הצטרפתי מיד אחרי דניאל, כי בכל זאת זה לא כיף
להשאר רק עם המפקד בעמדה. פאדיחות. נמרוד נשאר בכיפה וקלל את
כולנו: "בני זונות! לאן נראה לכם שאתם הולכים?", אבל אף אחד
כבר לא שמע אותו, "חבורה של חארות," הוא אמר לעצמו "הם לקחו את
כל השימורים."