בלוי היה משהו בלתי נסבל. צרוף אומלל של קול, מראה, זכוכית
משקפיים עבה במיוחד ופספורט כבד מהחתמות. כל המחלקה שלנו ידעה
כבר למצוא מיד דרכי מילוט כשרק נשמע קולו.
הכל בגלל הפספורט שלו. ליווה אותו לכל מקום בכל יום ובכל שעה.
ברגע שהופיעה דמות חדשה בשטח לוי היה ניגש, מושיט יד לשלום
ומיד שולף את הפספורט מהכיס הקדמי של החולצה ומספר על כל
הארצות בהן ביקר בצרוף חותמת הכניסה והיציאה. הוא יודע גם
לשייך חותמות למדינות וגם בדיוק באיזה עמוד הן נמצאות. מזהה
אותן מיד. הפספורט הישן עם הויזה לארצות הברית מתאוורר גם הוא
בכל פעם.
בפעם הראשונה שרואים את לוי, מתמלאים הערכה, סקרנות וקנאה לא
מבוטלת. אחרי הפעם השלישית מה שנשאר זה בעיקר קנאה המתובלת
בחוסר סובלנות ותעוב.
כל מי שחשב עצמו לבעל אורך רוח ושלו זה לא יקרה והוא ימשיך
להאיר פנים ללוי (כמוני למשל), נכשל אחרי הפעם החמישית. ההקשבה
ללוי היתה כמו לתקליט שרוט עם קול ספק צווחני ספק מתנשף המלווה
בכחכוחים צורמניים.
אחרי שנה וחצי במחלקה, הגיע צביקה להחליף את רני בתפקיד.
כשצביקה פגש את לוי, נפל על צווארו, חיבק אותו והזמין אותו מיד
אליו למשרד. לוי לא יצא משם במשך שעתיים וחצי. כשיצא, עיניו
היו אדומות.
צביקה קרא לאורנה המזכירה בזמזם. מהרגע שנסגרה עליה הדלת,
הפנים שלנו התמגנטו אליה. האזניים התעצמו לקלוט כל רחש. המחלקה
היתה שקטה כמו היה זה יום כיפור.
כשהיא יצאה, התנפלנו עליה כולנו מחכים למוצא פיה.
צביקה חייב את חייו ללוי אמרה. היו יחד בחיל הנדסה ביום כיפור.
לוי קיבל צל"ש. כמעט כל הגדוד נהרג לו מול העיניים והוא ניסה
ככל יכלתו להציל את מי שאפשר. מאז הוא לא ממש חי. נפגעו לו
מיתרי הקול והוא הפסיק לנגן ולשיר עם הלהקה שלו. עזב גם את
האישה והילדים. לא יכול היה לשאת את המחשבה שהם שומעים אותו
צועק מתוך שינה. רק לפני ארבע שנים לוי הוגדר כהלום קרב. הוא
מקבל טיפולים בכל מני מקומות בעולם ולעתים כחלק מהטיפול, מספר
את סיפורו להלומי קרב אחרים בארץ ובעולם. הוא נשמה גדולה
ומוזיקאי מחונן אמר לה. לא ידעתי שאפגוש בו כאן.
הסתכלנו זה על זה בעיניים ושתקנו. לאף אחד לא היה משהו טוב
להגיד. בלב חשבנו על איך זה שאף אחד לא אמר לנו כלום. למרות
ששתקנו והתפזרנו כל אחד למשרד שלו, ידענו שמהרגע הזה נפתח לנו
חדר מיוחד בלב ללוי שלנו ולכל הבאים שנפגוש בדרך.