[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







משה טמיר
/
על הזכרון / על השכחה

היום הראשון

"בעוד יומיים-שלושה, כנראה, אמות".
המשפט הדהד בראשו כאשר יצא מפתח משרדו של הרופא.
לא. לא זו הייתה האבחנה של הרופא. בסך הכול הרופא מלמל משפט
אחר: " הדמיית המוח מורכבת מאד, אלצהיימר מתקדם.  המצב לא טוב.
בלתי הפיך, אני מצטער מאד".

הוא יצא אל הרחוב. עצר לרגע. "הרי ידעתי, כבר מזמן אני יודע,
הגיע הזמן, כדאי למות. אז עכשיו אני קובע, בעוד יומיים-שלושה
כנראה אמות".
אוויר הסתיו הקריר עטף את גופו. המדרכה הייתה מכוסה בעלים בצבע
של זהב. בשמיים צבע האפור שלט בכול.

הוא חשב על אשתו והילדים, איך יבשר להם על מותו הקרוב?
מחשבותיו התרוצצו. בדידותו גברה עליו. הוא החליט למצוא בית קפה
ולהזמין קפה עם עוגה. בקצה הרחוב מצא בית קפה קטן כמעט ריק.
ישבו בו שלושה אנשים - שתי בחורות צעירות וגבר מזדקן.

כמו תמיד, כבר היה מדמיין לעצמו את חייה של אחת הצעירות, איך
נראה חדרה? מי הם הוריה? את מי היא אוהבת? מכאן עבר לדמיין את
הצעירה במקלחת, במיטה, על שפת הים. וכמו תמיד כבר ביקש לחיות
את חיי הצעירה במקום את חייו הוא.

לאחר כמה דקות נגמר החלום, הקפה התקרר מעט והוא ביקש לחממו
בעזרת איזה זיכרון קל של אהבה, אבל מוחו היה סתום ומעורפל. הוא
ויתר, שילם עבור הקפה והעוגה ויצא.

יותר מכול רצה להיזכר מהי אהבה. תמיד ניסה, גם בצעירותו, לדעת
אם פעם אהב ממש, אם אהב, את מי אהב? לפעמים הרגיש בבטנו מין
רפרוף של כנפי פרפרים. הוא שאל את עצמו אם הרפרוף הוא סוג של
אהבה. בעוד יום או יומיים ימות, ולא יזכה לגעת. איך אמות ולא
אדע?


היום השני

בשבת בבוקר ישב על הכיסא היחיד שהיה במרפסת.
אותו כיסא שסבתו ישבה עליו בערב "השבץ המוחי" - כך נקרא אותו
ערב מאז. אז עוד לא ידע שרבים מבני משפחתו ילכו לעולמם החדש
ממש באותה הדרך. כמה פעמים כבר ניסה לנחש מתי יגיע תורו. אחד
מילדיו כבר הספיק לכעוס, "אולי תפסיק עם השטויות?!".
אבל הוא בביטחון לא רגיל, אמר: "אנחנו עוד נראה".

אז באותה שבת, בבוקר, ישב על כיסא "השבץ המוחי" ובהה באוויר
הריק. הוא ידע שהנה, בעוד רגע, ינסה מוחו, ואולי גם רוחו,
למצוא ציורים בזיכרון שהולך ונעלם. חתולה גרגרה וגירדה את ראשה
ברגלו. פעם טיפל בכמה חתולים וגורי כלבים. "איך מת הגור
הראשון?"

"תגידי", פנה אל אשתו. "את זוכרת איך מת לי הגור הראשון?"
"הרי עדיין לא הכרנו אז" - ענתה.
הוא עצם את עיניו. מחכה לתשובות שלא יגיעו.

הוא יצא אל הגינה. ריח הפרחים עטף אותו. הוא ניסה להבחין בין
הריחות השונים. לשכחה יש ריח מיוחד, וגם צבע. ועם השכחה וריחה
מגיעה הבדידות שגם לה ריח וצבע מיוחדים. אבל על הבדידות לא
כדאי להרחיב.

עדיין תמה היה איך מת הגור הראשון. הוא שאל את עצמו: "אדם
ששכח, למה בעצם הוא מתגעגע?".
כי אם שכח, למה יתגעגע? ואם מתגעגע הרי לא שכח. הוא הפך והפך
בשאלה. אולי הגעגועים הם לזיכרון של אותו אירוע ולא לאירוע
עצמו? ואולי התגעגע לריח ילדו הקטן כשרכן לנשק לו, ולא לנשיקה
עצמה.
אם אדם הוא אוסף זיכרונותיו, אז אולי באמת נשארו לו
יומיים-שלושה לחיות.


היום השלישי

בבדידותו כי גברה עליו, החליט לנסוע לבית הקברות לדבר עם אביו.
הוא ניסה להיזכר בתווי הפנים של אבא והצליח רק לראות, בקושי,
באיזה תווים קשוחים ואולי גם לפעמים חיוך קטן.

"קפצתי לביקור, אבא. אני יודע שזהו הביקור החמישי סך הכול
בשנים האחרונות. גם בביקורים הקודמים צעקתי אליך ועליך. גם בהם
שטפתי את המצבה והנחתי כמה אבנים קטנות, הדלקתי נרות נשמה.
נדמה לי שאתה שומע. אותיות המצבה מסמנות שאתה מקשיב. אבל, אבא,
מכול השיש שמסביב לא יוצאת שום בת קול, ולא מרגישים ברחשים,
ולא מוצאים פתרונות. לאלוהים הפתרונות. ואומרים שאתה דיי קרוב
אליו, אז אולי גם אתה יודע משהו, לפחות חלקי. אתה מלכת על
הכול. היית החכם באדם. החכמת פתרונות ועכשיו אבן השיש דוממת".

הנה עברו יומיים ועודנו חי.
"אבל אני יודע שהגיע זמני" מלמל לעצמו.
הוא התיישב בכורסא לפני הטלוויזיה בסלון. הוא ישב, פשוט ישב
בכורסא, הגיש ידו אל שלט הטלוויזיה אבל מוחו היה מעורפל והשלט
קפא בידו.
זמנו הגיע. "פשוט אשכח את עצמי למות"
קודם ניסה לשכוח את שמו.
לא, הוא זוכר,  אולי.
הרי הוא... הרי הוא... לאחר רגע עבר הלאה וניסה לשכוח את חלקי
גופו, חלק לאחר חלק.
הוא עצם את עיניו, התמונה דהתה מרגע לרגע. והנה היא לבנה
לגמרי.


היום הרביעי

הוא פקח את עיניו. לאחר דקה או שתיים הבין שהוא נמצא בביתו
שלו, במיטה, חי ושלם.
"אז הרופא צדק בכול זאת" - אמר לעצמו.
אשתו פתחה את התריסים. אור השמש מילא את החדר וחימם את
האוויר.
לרגע שמח, הוא ממתין כבר כמה חודשים למדליה שהאוניברסיטה בה
עבד הבטיחה להעניק לו בהוקרה על הצלחת הניסוי ההוא, שגם עליו
אסור עדיין לדבר.
הוא המשיך לשכב במיטה עם עיניים פקוחות. לאט לאט הבין שהוא
עדיין חי. שלושת הימים האחרונים היו פשוט תעתוע, פחד, ניסיון,
וויתור.
אשתו אמרה: "תזכור שהיום הולכים לבחור ארונות קיר"
"אני זוכר" - אמר.
אני זוכר אני זוכר וגם כדאי להמשיך ולהמתין למדליה המובטחת.
ובכלל מה הרופאים יודעים?









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"ג'ק, אין שום
סיכוי שאני
אתכופף שוב
להרים את המקטרת
שלך אחרי הפעם
האחרונה" - זרקה
אליו מזכירתו
השווה עד כאב -
"תרים אותה
בעצמך"



הבלש המזמבר


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/5/18 5:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
משה טמיר

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה