אם אי פעם ארגיש לבד בעולם, אדע שזה לא הדבר הגרוע ביותר שיכול
לקרות לי. הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לי הוא שארגיש לבד
ומאוכזב על שלא פעלתי מספיק ואז אדע שזה אמיתי ובגללי, כל עמל
חיי אינו שווה מאום, כל העשייה, ההצלחות, המפלות הביאו אותי
להבין שיש הרבה גורמים להצלחה ומעט גורמים למפלות, את מצבי
העכשווי אני בהחלט יודע. אבל, אם אי פעם ארגיש שוב שהלב שלי
עמוס מתפתל מכאב, או מאבד זיכרונות ותקוות שהיו, זו תהיה תחושה
שתרדוף אותי בלילות חשוכים, אני מכיר ויודע איך זה מרגיש כשהלב
מתייסר ולא מסוגל להרפות ממה שבתוכו ושאולי לא הענקתי די
מהשלווה והשקט, שלא מצאתי לנכון  להיות יותר סבלני, כי אני
יודע שיש שם מקום להכיל את כולך.  לא פעם בלילות של בדידות,
פגשתי בזיעה הקרה על גופי, שדיברה אליי בשפה שלא הכרתי, חשתי
עמוק בפנים שכל מה שאני צריך זה אותך, לצידי, עכשיו לתמיד,
שאחבק אותך חזק עד שלא תוכלי לנשום יותר מרוב געגוע ואהבה, לא
אעז לעזוב אותך.

אבל, באותם רגעים כשאני לצידך, ללא חיבוק ולא משפט רוגע, הכעס
מתגבר בקצב מסחרר והבדידות הורגת.

אני מכיר אותך ויודע שלאהוב עד הסוף, את מפחדת, כי אין בך
ביטחון בי או אולי סתם לא מסוגלת להכיל ובורחת שנייה לפני כמו
פרפר שעף ממקום למקום (והרי שבסוף אולי תחזרי אל חום ידי).
אבל.  אני גם מתפלל ליום הזה שאהיה מסוגל לתת לך לחזור, לשחרר
ולהשאיר את כל הרע שהיה לנו, הכי רחוק מעבר. או אולי מחכה ליום
הזה שאוכל לחייך ולחשוב עלייך, לראות את הפאזל שלי שלם במקום
שהוא שקט שלו ורגוע. הרי את יודעת כמה אני מסוגל להעניק, את כל
האהבה שיש לי להציע ולא קיים דבר שיוכל לשבור אותי, חוץ ממך,
כאילו נולדת בעבורי ובכל פעם מחדש, נשארת בתוכי ומהפחד מהיום
הזה שפתאום יימאס לך ומזה ששוב תדאגי לרסק לי את הלב לאלפי
חתיכות בלי טיפה של רחמים.

אני מתפלל בשבילך שיום אחד תלמדי דבר או שתיים על איך זה לאהוב
עד הסוף בלי אולי, כי את תמיד בורחת שנייה לפני ומונעת את
ההזדמנות לאושר.

ואני גם מתפלל מעט בשבילי שיום אחד אפסיק לאהוב אותך, אסגור את
כל החדרים שפיניתי רק לך בתוך הלב שלי, שהלך והפך עמוס עם
הזמן.

ואולי, ואולי אלמד את עצמי לחיות בלי...  בלי שתחזרי.